האשליה הגדולה | בית דוד

ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו 

בספר ברכת פרץ ממרן בעל הקהלות יעקב הגרי"י קנייבסקי (על שבת הגדול) מביא דברי חז"ל (בנדרים ח): "אמר ריש לקיש, אין גיהנום לעתיד לבוא, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאים בה, שנאמר "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, והרשעים נדונים בה, שנאמר הנה יום בא בוער כתנור וכו '".
כיצד יתכן דבר כזה, שהשמש תשמש כמרפא לאלה, ואותה שמש עצמה תהיה כאש שורפת לאחרים?
 
מבאר שם מרן, שלעתיד לבוא יאיר אור האמת על כל דבר בלא שום כחל ושרק. אותו אור של אמת, הוא יהיה גן עדן לצדיקים, וגיהנום לרשעים.
 
הרשע בעולם הזה, חי בדמיון כאילו הוא כולו צדק ויושר, ועושה מעשיו בהשכל ובדעת, ולעתיד לבוא יתגלה על ידי אור האמת שטעות הוא בידו, ואינו אלא רמאי, גנב ונוכל, בעל תאווה ומנוול, וזה דבר שאי אפשר לסבול, שכל חייו היה חי באשליות, וזה הוא הגיהנום עצמו. ואילו אצל הצדיקים יהיה להיפך, בעולם הזה הם מלאי דאגה, ולבם כואב על מה שהחסירו בעבודת ה', וכל פגם קטן גדול הוא בעיניהם, ומקיימים אשרי אדם מפחד תמיד, וכמו שאמר הכתוב אצל יעקב "ויירא יעקב ויצר לו", וכתב רש"י שמא נתלכלכתי בחטא, וכן רב נסים גאון בוידויו כתב דברים נוראים, אני רשע ולא צדיק, אשר אסרת התרתי וכו'. אבל לעתיד לבוא תתגלה האמת, שדרכו היתה נכונה ורצויה, זהו גן עדן לצדיקים ומרפא לכל מכאובי לבו, וזו כוונת חז"ל שצדיקים מתרפאים בה.
 
במדרש כאן אמרו: "ולא יכלו אחיו לענות אותו, אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה ... יוסף קטנם של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו ... כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא ... על אחת כמה וכמה".
 
הדברים טעונים ביאור, היכן מצינו בכל דברי יוסף מילה אחת של תוכחה? 
 
על פי דברי הקהלות יעקב, מובן הדבר. במשך כל השנים היו אחי יוסף משוכנעים, שמכירתו של יוסף היתה על פי דין, הלא הם ישבו בדין ודנו בדבר בכובד ראש, ודנו אותו למיתה, עד כדי כך ששיתפו את הקב"ה עמהם, ולא היה שום פקפוק על כך. והנה, לאחר עשרים ושתים שנה, נתגלה שהכל שקר, הכל אשליה. הם היו בטוחים שהחלומות אינם מבטאים אלא את רצונו של יוסף להשתלט עליהם, והוא נחשב כרודף, אך ברגע שאמר "אני יוסף" התגלתה האמת הכואבת: החלומות היו אמת, הם היו נבואה, הנבואה התקיימה, זה היה רצון הקב"ה" , יוסף הוא הצדיק, והם הרשעים... פסק הדין התבסס על הנחה מוטעית, על קנאה ועל שנאה. אין לך תוכחה גדולה מזו, כשרואה האדם בעיניו שעד עכשיו הוא חי בטעות, בדמיון, ומה שחשב למצוה אינו אלא עבירה.
 
בבית הלוי על התורה עומד על לשון חז"ל במדרש שהבאנו, " כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ל פ י מ ה ש ה ו א ". הוא מבאר כוונת חז ל" , שהתוכחה תהיה מתוך מעשיו של אותו אדם עצמו. למשל, אדם שלא נתן מכספו לצדקה. הוא יטען בודאי, שדוחק הפרנסה לא איפשר לו לפזר את ממונו לצדקה. לעתיד לבוא יוכיח אותו הקב"ה ויראה לו כיצד היה מפזר ממון רב לשם השגת כבוד, לשם מחלוקת, או למותרות. רק כשהגיע הדבר לנתינת צדקה, הוא נזכר מדוחק הפרנסה...
 
לפי דברינו נראה לבאר, שהתוכחה הגדולה לעתיד לבא תהיה מה שיתברר לאדם שכל ימיו הוא חי בטעות ובאשליה. זו הכוונה שתוכחה "לפי מה שהוא". בבת אחת מתברר לו שהכל מזויף, הצדקות אינה צדקות, הצדקה אינה צדקה, אלא רדיפת כבוד. זאת למדנו מתוכחתו של יוסף. השבטים חשבו שיש פסק דין, חשבו שהקב"ה מסכים עמם, שהכל היה כדת וכדין, ופתאום התברר שלא כן הוא, אדרבה, הקב"ה רצה בקיומו של החלום, פסק הדין היה מתוך משפט מעוקל, מתוך קנאה ושנאה. והתוכחה היתה "לפי מה שהוא", כי הלא כשמדובר היה בבנימין, שאותו לא שנאו ולא קנאו בו, הבינו היטב שלא ניתן לנתק את הקשר בין האב לבן, "ונפשו קשורה בנפשו", כאן היה ברור להם איזה אסון הם ממיטים על אביהם אם לא יחזירו לו את בנימין. תוכחה זו היתה טמונה במילים "העוד אבי חי!"
 
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן