הלוליין | אליעזר היון

שארל בלונדן היה גדול הלוליינים בדורו. הוא היה נוהג ללכת על חבל דק אותו היה קושר לשתי גדות, בעיקר במקומות מסוכנים ובלתי אפשריים. באחת הפעמים החליט שארל לאתגר אפילו את עצמו. הוא קשר חבל דק באורך עשרות מטרים מעל מפלי הניאגרה העצומים כאשר הגובה בין החוט המתוח למפלים השוצפים עמד על מאות מטרים. השמועה על הניסיון הנועז עשתה כנפיים וביום המיועד התאסף קהל גדול של אלפי אנשים שעמדו על שפת המפלים וצפו בהתרגשות בקארל המהלך בביטחה על החוט וחוצה אותו בשלום.

הקהל המתוח הריע והשתולל ברגע ששארל הציב את כף רגלו על שפת המצוק השני ולא פסק מלמחוא כפיים. אלא שאז נשא שארל את קולו ושאל את הנאספים: האם אתם מאמינים שאני אוכל לעשות זאת שוב? הקהל הריע בקול חזק יותר: כן, בוודאי. ואמנם שארל חצה את המסלול המסוכן שוב. הקהל החל שוב להריע אך שארל השתיק אותם ואמר:
אתם מאמינים שאוכל לעשות את זה בעיניים קשורות?
 
כעת כבר התשובה לא היתה אחידה. מספר אנשים מבוהלים צעקו: לא, לא כדאי, אך לא מעט אנשים אחרים צעקו כן, ועודדו את הלולין האמיץ. שארל קשר את עיניו במטפחת שחורה ובזהירות החל לחצות את עשרות המטרים בעיניים עצומות. ההתרגשות של הקהל למראה האיש המחרף את נפשו הרקיעה שחקים וכאשר הניח שארל את רגלו בביטחה על צדו השני של המסלול נשמעו שריקות ומחיאות כפיים סוערות. אז נשא שארל שוב את ידיו וביקש את רשות הדיבור:
אתם מאמינים שאוכל לעשות זאת על קביים?
 
שוב נשמעו קולות שונים בקהל, אך כעת גבר קולם של הבטוחים בהצלחתו של שארל והם צעקו בקצב כי הוא בוודאי מסוגל לעשות זאת גם על קביים. כאשר שארל הגיע שוב לצידו השני של החבל כשהוא מהלך על קביים כבר היה הקהל שבוי בקסמיו. הם השתתקו וציפו לשאלה המאתגרת הבאה של הקוסם הגדול. ושארל לא איכזב:
אתם מאמינים שאוכל לחצות את המסלול כאשר אני דוחף עליו מריצת ברזל?
 
הקהל ענה בהתלהבות שכן, ושארל ביקש לברר יותר: האם אתם בטוחים בכך, האם אתם משוכנעים שאצליח? הקהל הרב הבטיח לו שכן. הם בוודאי סומכים עליו. הם משוכנעים שהוא יצליח, ללא כל ספק. שארל כנראה השתכנע כי הוא לקח מריצה גדולה ובזהירות גלגל אותה על החבל הדק בגובה מאות מטרים.
 
כאשר הגיע שארל לצד השני כבר התאסף שם קהל עצום שנהר בהמוניו לראות את המחזה המופלא. כולם הביטו בהערצה על האיש בעל המיומנויות הנדירות שמצליח להפתיע בכל פעם מחדש. עם סיום מחיאות הכפיים שאל שארל את הקהל:
האם אתם מאמינים שאצליח לעשות זאת שוב כאשר מישהו יושב בתוך המריצה?
 
הקהל חש שהוא יוצא מגדרו. הם לא הפסיקו לצרוח את שמו של שארל והבטיחו לו שהוא מסוגל לעשות זאת בקלות. שארל שוב: האם אתם משוכנעים בכך, אתם בטוחים שאצליח? הקהל שאג: כן, אנחנו מאמינים בך. אתה מסוגל. בשלב הזה, כבר היתה תמיכת כל הקהל נתונה לשארל, והם חשבו שהוא מסוגל לעשות כל דבר. ואז שאל שארל:
מי מתנדב לשבת במריצה?
 
שקט השתרר על שפת מפלי הניאגרה. איש לא פצה פה. הקהל שאך לפני דקות ספורות הריע, שאג, תמך ועודד את שארל נאלם דום.
 
 מה קרה, שאל שארל, אתם כבר לא סומכים עלי, אתם לא בטוחים שאצליח?
 
איש לא ענה לו...
 
***
 
אין קל מלנדב אחרים. אדם מוכן שחבירו יתרום, יפעל, ואף יסכן את עצמו, אך כשהדבר מגיע אליו, הוא נסוג לאחור ולא מוכן להשתתף ולקחת חלק בעניין. בפרשת השבוע המסכמת את מעשה המשכן אומר משה לבני ישראל "קחו מאתכם תרומה" כשכוונתו היא שכל איש יביא את תרומתו ממנו עצמו, בכל מאודו ובכל ליבו, ולא שיתרים או ינדב את זולתו. זו הסיבה שהפסוק מדגיש שוב ושוב את 'נדיבות הלב' - "כל נדיב לב הביאו... כל כלי זהב", שכן התרומה של בני ישראל היתה מכל ליבם, עד שהזהב היה כה רב ומשה נאלץ להעביר קול במחנה שכל איש ואשה "אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש - ויכלא העם מהביא".
 
 
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן