במקום שיש אהבה - אין מקום לחשבונות | עלון בית דוד

והנשאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחשן: (שמות לה כז) 

ידועים הם דברי רש"י, שנחסרה אות ממלת "הנשיאים", משום שהביאו את תרומתם אחרונים. אולם השאלה נשאלת כאן: וכי מתוך אי-אכפתיות עשו את מה שעשו? ח"ו, הלא רש"י בעצמו מקדים ואומר, שהיתה להם סיבה מוצדקת: "אלא כך אמרו הנשיאים, יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים!" - ואם כן, על מה נחסרה האות?

 

בל נחשוב, שדבר של מה בכך הוא זה, שנחסרה אות משמם. עד כמה מסוגלת להשפיע כל אות שבשם, למדים אנו מיהושע: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" - כלומר, יה יושיעך מעצת מרגלים. אם לאות אחת נוספת יש השפעה לטובה, בודאי שחסרון האות משפיע לרעה.

ובאמת, לא היה כאן פגם רק בנשיאים עצמם; גם ערך התרומה ירד בגלל האיחור שבה. שכן מצינו בפרשת תרומה, כשנמנו כל הדברים שהובאו לנדבת המשכן, נמנו האבנים באחרונה. ומבאר שם האור החיים הקדוש, שסיבת הדבר הוא משום שתרומה זו הגיעה באיחור, דבר שפגם במדת מה בערכה.

מהו, אם כן, פגם זה?

ידיד אמיתי החפץ להעניק מתנה לחברו, אינו שואל אם הלה זקוק לכך או לא, אינו דורש וחוקר בטרם יביא את המתנה. לא התועלת שבה עומדת לנגד עיניו, הוא אינו מבקש למלאות את החסר, אלא כל חפצו - להעניק אהבה - להראות את הידידות.

 

כדוגמת ענין זה הוא מה שנאמר באברהם אבינו - "ויחבוש את חמורו, מלמד שאהבה מקלקלת את השורה". בודאי שלא היה שום רע בכך, אם היה נותן למשרתיו לסדר את הכנות הנסיעה, ואף לא יצאה כל תועלת ממה שחבש בעצמו את החמור. אדרבה, הלא המשרתים מיומנים יותר בזה... אלא מאי? אהבה מקלקלת את השורה! דוקא כאן, כשאין לכאורה שום צורך, שום חשבון של מצוה, ניתנת ההזדמנות להראות להקב"ה את האהבה שאוהבים אותו.

אם כי אין ספק בכך שחשבון הנשיאים היה מחושב היטב, מכל מקום יש דבר העומד מעל כל החשבונות, והוא: אהבת ה'. החשבון אמנם מסביר ומצדיק את איחור הנדבה, אך מאידך נתגלה כאן פגם באהבת ה' - שבדרגת אנשים כמותם נחשב כחטא. אילו אהבה זו היתה קיימת בשלמות הנדרשת מהם, היא היתה דוחקת את כל החשבונות האחרים לצד. וחסרון זה, הוא שגרם לאות החסרה בשמם.

מצות "מסירות נפש", שחייב אדם למסור את חייו וכל רכושו על קידוש השם, נמסרה לנו בפסוק: "ואהבת את ה' אלהיך". כשאדם מגיע למצב זה, שהוא נדרש לוותר על היקר לו ביותר, קופצים עליו חשבונות אין ספור, הדורשים ממנו שלא ימסור את נפשו. ידועה עדותו של החסיד רבי יוסף יעבץ, ממגורשי ספרד, שדוקא פשוטי העם לא נתפתו בשעת הגזירות ועלו על המוקד, בעוד שבעלי הפילוסופיה השתמדו מאונס. פשוטי העם לא חישבו חשבונות, הם ידעו רק דבר אחד - את שהם קוראים בכל יום ויום "ואהבת את ה' אלהיך - אפילו נוטל את נפשך". וברגע שהדברים הגיעו לידי מעשה, לא שאלו שאלות, הם שמחו על כך שניתנת להם ההזדמנות לזכות במעלה הנשגבת ביותר, וכדברי התנא רבי עקיבא: כל ימי הייתי מצטער, מתי תבא לידי ואקיימנה !

 

ע"פ שיחות הגר"ח שמואלביץ 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן