וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ. (לה כא)
רבים ממפרשי המקרא עמדו על הכפילות שבפסוק זה: "אשר נשאו לבו" - "ואשר נדבה רוחו אותו". הראשון שבהם הוא האבן עזרא, ובמלים קצרות, כדרכו, הוא אומר: "כל איש אשר נשאו לבו - הם חכמי לב, והטעם, שיש לו לב רם". ננסה כאן לבאר את דבריו, שהם בבחינת "מועט המחזיק את המרובה.
אין ספק, שבאמרו "הם חכמי לב" מתכוון האבן עזרא למה שנאמר להלן בפרשה על בצלאל ואהליאב: "מילא אותם חכמת לב", וכן נאמר על הנשים שטוו את חוטי התכלת על העזים: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". ובאמת, נאמר שם על אותן נשים: "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה, טוו את העזים". הרי מפורש כדברי האבן עזרא, שהמושג של "נשיאות לב" מתייחס ל"חכמת לב".
מדוע באמת מקשרת התורה את החכמה עם הלב? הלא כידוע תלויה החכמה דוקא במוח; לכאורה אין כל קשר בין "לב טוב" לבין "ראש טוב". גם האבן עזרא בעצמו התקשה בשאלה זו, ולכן הוסיף בקצרה: "שיש לו לב רם". מה כוונתו במלים אלה ?
נראה, שיש לבאר את דבריו על פי דברי הרמב"ן כאן :
וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם [מי] שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה', לבא לפני משה לאמר לו, אני אעשה כל אשר אדוני דובר!
ולכאורה, הרי הפלא ופלא. אנשים שמעולם לא נגעו בחרט, ניגשים למלאכה זו, הדורשת אומנות יתירה, ומוציאים מתחת ידם דבר מושלם! הלא אין זה אלא נס גלוי... ואם כן שוב קשה, מה כל זה שייך ללב?
ומה זה שייך ל"ויגבה לבו בדרכי ה"?
מכאן נמצינו למדים יסוד חשוב עד מאד, הנוגע לכל אחד מאתנו. לאדם נדמה, שהוא מכיר את עצמו ואת כוחותיו. ברור לו, מה הן תכונותיו, למה הוא מסוגל, ומה נמצא "מעבר ליכלתו". אבל לאמיתו של דבר, אין סוף לכוחות הטמונים באדם. הבורא עולם הטמין בו תכונות וכוחות, שאין הוא יודע עליהם כלל, משום שהם רדומים עמוק עמוק בנבכי נפשו.
במדת מה, יכולים אנו להבחין בתופעה זו בעצמנו. אדם הנראה ככל אחד, מתעלה על עצמו, כשנקלע למצבים מיוחדים, שבהם אין לו ברירה. לפעמים זו התעלות פיזית, גופנית, ולפעמים אנו עדים לכוחות נפשיים המתגלים לפתע פתאום. מנין שואב האדם את כל אלה? האם הם יורדים מן השמים? לא ולא! כל זה היה בו גם עד עכשיו, אלא שרק עתה זה יצא מן הכח אל הפועל, בכורח הנסיבות.
וגם בתורה מוצאים אנו דוגמאות לדבר זה. כשיעקב אבינו בא לחרן, הוא מצא את האבן שעל פי הבאר, "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר". ורש"י מוסיף: "כמי שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית; מלמד שכוחו גדול". מה באה התורה לספר כאן? שיעקב אבינו היה בעל כח?? ויותר מזה, בתפלת הגשם אנו מבקשים: "יחד לב, וגל אבן מפי באר מים ... בעבורו אל תמנע מים". האם לא מצאנו ביעקב זכות אחרת מלבד העובדה, שהיה מסוגל להרים אבן? אלא הוא אשר אמרנו - אין כאן ענין של גבורה גופנית. יעקב לא היה גבור יותר מזולתו, אלא כיצד הצליח להרים את האבן: "יחד לב!" כיון שבכל לבו ומאודו רצה לגמול חסד עם הבריות, באו לידי גילוי אותם כוחות טמירים, שיש בכל אחד ואחד, ובעזרת כוחות אלה הצליח לעשות את הבלתי אפשרי.
בדומה לכך, מצינו אצל הכהן גדול, שנאמר בו: "והכהן הגדול מאחיו", ואמרו על זה חז"ל: למה נקרא שמו גדול, שהוא גדול בחמשה דברים, בחכמה ובכח ... בא וראה, אהרן כשהניף את הלויים "כ"ב אלף הניף ביום אחד". וגם על הנביאים נאמר: "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור...". ובודאי שהדבר תמוה, האם כהן גדול ונביא נבחר על פי הישגיו בתחומים כאלה ?
ואמנם כתב הרמב"ם שנביא צריך שיהיה "גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר מעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו"; אבל דברי הרמב"ם באמת טעונים ביאור, שהרי בגמרא למדו זאת ממשה רבנו ששבר בידיו את הלוחות, שהיו כבדות ביותר - נמצא מפורש שהכוונה לגבורה פיזית, וכיצד מפרש הרמב"ם שמדובר בגבורה נפשית?
אלא ודאי גם כאן, ביאור הדברים הוא מה שאמרנו. הגבורה הדרושה לכהן הגדול ולנביא, היא הגבורה הנפשית, גבורת הלב, שהיא נותנת לו את היכולת לשלוט בכל הכוחות הגלומים בנפש האדם, ובכללם - גם בכוחות גופניים שאינם מצויים אצל אדם מן השורה.
כיצד מגיעים לגבורה זו? הרמב"ן רומז לנו זאת: "ויגבה לבו בדרכי ה'". מי שמתייאש מראש, מי שאינו מוכן לנסות ולהתגבר על עצמו, לעולם לא יוכל להתעלות על מגבלותיו. אדם חייב להאמין בעצמו, לדעת שיש בו את היכולת לחולל דברים גדולים, מעבר למה שנראה לעין. האנשים שהתנדבו למלאכת המשכן ידעו, שלא למדו את המלאכה, הם ידעו שהמשימה היא "בלתי אפשרית", אבל היה בהם "חכמת לב", הלב רצה בכל מאודו לבצע את המלאכה, ובזה הצליחו. זאת מרמז לנו האבן עזרא בדבריו הקצרים: "והטעם - שיש לו לב רם!"
(ע"פ שיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ זצ"ל)
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...