מסירות נפשם של התורמים - קבעה את גורל המשכן | עלון בית דוד

אלה פקודי המשכן, משכן העדות (שמות לח, כא)

המשכן, משכן, שני פעמים - רמז למשכן שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל. משכן העדות - עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם . (רש"י)

 

לכאורה, לא מובן כאן הביטוי "משכון". מי שלוקח משכון על חוב, חייב לשמור על המשכון, כדי שיחזירנו לבעליו כשיפרע את החוב; ואילו כאן, הלא בית המקדש נחרב! ועוד תמוה, מדוע דוקא במקום זה, בפרשת פקודי, מרמזת לנו התורה על היות המשכן "משכון"?

 

במבט ראשון ניתן לחשוב, שהרמז "משכן - משכון" מהוה משהו שלילי, תזכורת לכך שהמשכן כאילו אינו דבר הקיים לעולם. אך האמת אינה כן; אדרבה - הפסוק רוצה לרמז : לנו כבר עכשיו, בעת הקמתו, הוצמד למשכן תואר של "משכון"; גם כשיקחו אותו, גם כשיחריבו אותו, הוא לא ילקח אלא כמשכון, והקב"ה ישמור עליו עד שיבא עת פרעון החוב, ואז הוא יחזור אלינו בשלמותו. בכך שהמשכן הוא "משכון", קיומו מובטח לנצח נצחים !

 

לא לחנם זכו לכך, לא לחנם הפך ה"משכן" ל"משכון". זו היתה תוצאה מהיחס שהראו בני ישראל אל המשכן בעת שהתנדבו למלאכת המשכן.

דרכו של אדם, כשיורד מנכסיו וזקוק לכסף, הוא מוכר את כל מה שהוא מסוגל לוותר עליו. הוא מוכן, , ללמש לוותר על דירת פאר, ולעבור לדירה צנועה. הוא ימכור את רכבו, כשזה אינו משמש אלא לנוחיותו. אבל דברים שהם הכרחיים, לא ימכור לעולם; הוא לא ימכור את הדירה, ויגור באוהל. הוא לא ימכור רכב, שממנו הוא מתפרנס. לכל היותר, במצב של לית ברירה, יסכים לשעבד אותו, למשכן אותו זמנית, ולא לחלוטין.

 

גם אצל עם ישראל, כשהגיעה העת שהקב"ה החליט לגבות את חובו, לגמול להם על מעשיהם הרעים, התעוררה השאלה: בית המקדש, מה דינו? כיצד מתייחס אליו עם ישראל? האם הוא בגדר "מותרות", דבר שניתן לקחת מהם, או שהוא בגדר הכרח, שלא ניתן לשלול אותו מהם לחלוטין ?

כדי לקבוע זאת, היה צריך מבחן - ומבחן זה התקיים עכשיו, בעת שהקימו אותו. תוצאות המבחן הראו ללא ספק, שאכן הם מתייחסים אל המשכן כאל הכרח ממדרגה ראשונה... כיצד ?

נתבונן מעט במצבו של עם ישראל בהיותם במדבר. עתידם היה לוטה בערפל. הם ידעו, שעליהם להלחם נגד מעצמות גדולות, "עם גדול ורם ממנו, ערים גדולות ובצורות בשמים". מי שעושה מלחמה, זקוק לכסף רב מאד; צו השעה היה איפוא, לאגור הון ככל האפשר, מה גם שהיו תלויים לגמרי בחסדי שמים, ללא שום מקורות פרנסה טבעיים.

במצב זה היה הדין נותן, שלא יתנו נדבות ביד רחבה גם . העשיר, בזמן שעתידו אינו בטוח, בזמן של מצוקה כלכלית, מקמץ את ידו... "וכי עכשיו הזמן להקים בניני פאר של זהב וכסף "?

 

אם בכל זאת מעיד הפסוק, שלא רק שתרמו ביד רחבה, אלא שההתלהבות הגיעה לממדים כאלה, שהיה צורך להעביר קול במחנה: "אל יעשו עוד מלאכה!", הרי זה סותר את כל כללי ההגיון... אלא מכאן ראיה: בניית המשכן - ולא רק עצם בנייתו, אלא גם הפאר וההדר שבו - היו אצל עם ישראל בגדר של דבר הכרחי, בסיסי, שבלעדו לא ניתן להתקיים, ושגם במצב כלכלי קשה, אין מקום לחסוך בהוצאותיו .

 

אם כן, הרי כבר עכשיו היה ברור, שגם בעת שיחטאו, ויצטרכו לשלם על מעשיהם הרעים, לא יתכן שהקב"ה יקח מהם את בית המקדש. לכל היותר, יהיה אפשר לקחת אותו בתורת משכון, על מנת לשמור עליו שמירה מעולה, ועל מנת להחזיר אותו ברגע שיתאפשר הדבר.

 

לכן מסיים רש"י: "עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל". בעשיית העגל הראו את חוסר בטחונם בהנהגתו של השי"ת, את פחדם מפני עתיד ללא מנהיג. עכשיו, בנדבת המשכן, הראו שאדרבה - אינם חוששים מפני העתיד, אינם סומכים על כספם, ומפקירים אותו לגמרי כאשר יש צורך להתנדב להקמת המשכן, והרי זה מעיד כמאה עדים, שחזרו לבטוח בבטחון מלא בהקב"ה.

 

(ע"פ אמת ליעקב)

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן