הגבול חייב להיות ברור | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

נפש כי תמעול מעל, וחטאה בשגגה מקדשי ה', והביא את אשמו לה' (ה, טו)

ואם נפש כי תחטא, ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, ולא ידע ואשם (ה, יז)

נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו ... ואת אשמו יביא לה' (כה-כא,ה) 

 

שלשה אשמות, מתוך החמשה שבתורה, נמנו כאן בפרשה זו: אשם מעילות, אשם גזילות, ואשם תלוי. שנים מהם - אשם מעילות ואשם תלוי - באים על שוגג, בעוד שאשם גזילות בא על מזיד. מה, אם כן, המכנה המשותף שביניהם ?

 

כל מי שבונה עסק או ארגון כלשהו, יודע שהתנאי הבסיסי להפעלתו התקינה הוא - יצירת תחומי עבודה, והבדלתם זה מזה. ערבוב תחומים יוצר מצב של - אי סדר שאי אפשר להשתלט עליו, והכשלון מובטח מראש. אם במחלקת המכירות נותנים הוראות לפועלי הייצור, ואם המהנדס מקבל הזמנות, לא יתכן שלא יהיו אי הבנות לרוב. במצב כזה, אי אפשר לכנות את התקלות כ"טעויות ; " יש כאן פגם בסיסי שאינו אלא הזנחה פושעת .

 

כך הדבר גם בתחום הרוחני, בעבודת ה'. אי אפשר לדרוש מאדם שהוא בשר ודם, לזכור בכל עת את כל מה שנמצא ונעשה בתחום אחריותו. לא ניתנה תורה למלאכי השרת. אבל ה' נתן לאדם את היכולת, לארגן את עצמו, לתחום תחומים ובכך למנוע מצבים של טעות. מי שמחזיק בביתו בשר כשר ובשר טרף ללא כל סימן היכר, מי שאינו מבדיל בין כלים בשריים לכלים חלביים, אלא סומך על זכרונו, אינו יכול לטעון בלב שקט ש"בטעות" הוחלפו היוצרות. כיון שהטעות היתה בטוחה מראש, אין כאן אלא רשלנות פושעת. אמנם העבירה עצמה אכן נעשתה בשוגג, אבל הרקע לטעות הוא - הזנחה בתיחום והבדלת המותר מן האסור.

 

זהו המכנה המשותף של שלשת האשמות. שלשתם לא באו על העבירה עצמה שנעשתה כאן, אלא על הרקע שעליה היא צמחה. חטא שנעשה בשוגג, אינו "נופל" מן השמים, הוא צמח על רקע מסוים, שבלעדיו לא היה חטא זה אפשרי. האשם בא לתקן את הרקע של העבירה, שבגלל היותו פגום הגיע האדם למה שהגיע.

 

כאן ישנה נקודה שהיא בבחינת זדון; גם אם העבירה נעשתה בשוגג, הרי יצירת הרקע הזה, יש בו משום הזנחה זדונית. האשם בא לכפר על ערבוב הגבולות, על טשטוש התחומים. "אשם" הוא מלשון "שומם", כלומר: אדם זה הוא ריק ושומם, אין כאן בעיה "נקודתית" של חטא מסוים בלבד, אלא פגם כללי, המאיים על כל המערכת.

 

אדם שאוכל ואינו יודע אם אכל שומן או חלב, משום ששתי החתיכות היו מונחים יחד, לוקה - בודאות - בפגם זה, ועליו להביא אשם תלוי. אדם שמעל בקדשי ה', משום שהיה סבור שיש כאן חולין, סימן שלא דאג מראש לסמן את ההקדש כראוי, והוא חייב באשם מעילות. ואדם ששלח יד בשל חברו, גם הוא לוקה בכך שאינו מכיר את הגבולות, את הגבול המבדיל בין רכושו לרכוש חברו. כאן אמנם שונה הדבר, כאן אין אפשרות להפרדה מוחלטת, והרבה "היתרים" עלולים להשפיע על אדם בעל אופי חלש; ולכן לא חייבה התורה אשם במקרה של גזילה "פשוטה". אבל אם הגיע למצב שאינו נרתע משבועת שקר, אות הוא לכך שאבדה אצלו כל הרגשה של גבולות ותחומים.

 

כלל הוא זה בכל הענינים: רק תיחום ברור של האסור והמותר, יכול למנוע מצבים של "בדיעבד", של טעויות ואילוצים. מי שמנסה לפסוח על שתי הסעיפים, ליהנות מכל העולמות, ללכת על החבל הדק, ימצא את עצמו בסבך שאין לו מוצא. "עשו משמרת למשמרתי", אמרה התורה, מדוע? כי ללא התרחקות, אי אפשר להבדיל. וללא הבדלות, ללא תחומים, הכשלון מובטח !

 

(ע"פ רש"ר הירש)