העני נכנס לפנים | בית דוד

ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' 

לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה, אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני - אמר הקב"ה, מעלה אני עליו, כאילו הקריב נפשו. (רש"י)

 

משל למה הדבר דומה?

למלך, שחגג ברוב פאר והדר את יום הולדתו. כמובן, שכל שרי ונכבדי המדינה הביאו לו תשורה, כשהם מתחרים ביניהם מי יצליח להביא מתנה מקורית יותר ויקרה יותר. כולם הביאו אישית את תשורותיהם לבית המלך, אך אף אחד מהם לא זכה למסור אישית למלך את מה שהביאו, משום שהמלך לא היה פנוי לקבל את כל המוזמנים הרבים. המלך הסתפק בכך שמזכירו הגיש לו מדי שעה את רשימת המברכים.

 

בין הבאים היה גם איש אחד, שחזותו העידה עליו שאינו נמנה על נכבדי המדינה, ואף לא על עשיריה. ואף המתנה שהביא, היתה צנועה ביותר: טבעת זהב קטנה ופשוטה. הוא מסר, כמו כולם, את המתנה לממונה שקיבל את פני המברכים. אך הוא לא הסתפק בכך, הוא פנה אל אותו פקיד, וביקש שהמלך יקבל אותו אישית. כמובן שהנוכחים פרצו בצחוק רם על טפשותו של האיש. דוקא אותו ירצה המלך לראות?

 

אך מה רבה היתה ההפתעה, כאשר כעבור שעה קלה נפתחה דלת חדרו של המלך, ואותו אדם פשוט נקרא בשמו, להכנס אל המלך פנימה. עכשיו, הפסיקו כולם להתלוצץ, וחיכו בקוצר רוח שהאיש יצא מהחדר, כדי שיסביר להם את פשר קרבתו המיוחדת אל המלך. בודאי הוא קרובו או ידידו מזה שנים רבות, חשבו בליבם.

 

לא ארך הזמן, והאיש אכן יצא. "איזה קשר יש לך עם המלך?" שאלו אותו. "אין שום קשר, המלך כלל לא מכיר אותי", ענה להם. "אם כן, מדוע עלה על דעתך שהוא יקבל אותך? ומדוע באמת זכית להכנס?" תמהו כולם.

 

"פשוט מאד. כולכם הבאתם מתנות יקרות ונהדרות. את המתנות האלה, אין צורך שתציגו אישית בפני המלך - שהרי המתנה מדברת בעד עצמה. המלך יהנה מעצם יופיה וזוהרה, ונוכחותכם לא תוסיף לו הנאה. אבל המתנה שלי היא שונה! אני הבאתי טבעת זהב, שיש למלך אלפים כמוה. 

 

איזו הנאה יכולתי לגרום לו בזה? אך כשיראה המלך מי הוא זה שהביא לו את הטבעת, הרי יבין שלאיש כמוני אין זה דבר של מה בכך. הוא יחוש את העמל הרב שהשקעתי, בכך שחסכתי פרוטה לפרוטה, ויתרתי על תענוגים רבים, עד שעלה בידי לרכוש את הטבעת. רק אם המלך יראה אותי ביחד עם הטבעת, יוכל לראות שמאחורי מתנה זו עומדת אהבה מיוחדת, והערצה ללא גבול". 

 

שתי בחינות ישנן בעבודת ה': ישנן מצוות, פעולות ומעשים, החשובים מצד עצמם, ללא קשר למצבו של מי שעשה את הפעולות האלה. עצם חשיבות המצוה מזכה את המקיים אותה בשכר גדול.

 

אבל ישנן פעולות, שחשיבותן נובעת מאישיותו של האדם שעושה את הפעולה. מסירות הנפש שהשקיע האדם בקיום המצוה, מקנה למצוה זו את ערכה המיוחד. ובמקרה כזה, הרי לא רק עצם המצוה מתקבלת לרצון, אלא ביחד עמה - "גם נפשו של העני", זוכה להתקבל אצל המלך, מלך מלכי המלכים. העני עצמו, נהפך לחלק מהקרבן, והוא עולה יחד עמו לריח ניחוח לפני ה'... (ע"פ אהל יעקב)