עת לרחק ועת לקרב | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם: ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו: 

אם בחקתי תלכו - שתהיו עמלים בתורה (רש"י)

 

מדוע מדגיש הפסוק שהגשמים יהיו "בעתם"? משמע, שיש קשר מיוחד בין עמל התורה שלנו לבין עיתוי הגשמים - גם אם לא נעמול בתורה ירדו גשמים, אבל לא "בעתם".

 

כל בר דעת מבין, שאותם דברים טובים שהעמיד הבורא לרשותנו בעולם הזה : כגון, אוכל, שינה, רכוש וסתם נוחיות, כל זה הוא טוב ומועיל - אך ורק בתנאי שנייצר ונצרוך אותם במינון הנכון. ידוע מאמר חז"ל: "טוב - זה מלאך החיים, טוב מאד - זה מלאך המות"... כלומר, כל דבר טוב הופך לסם המוות, כשמגזימים להשתמש באותו מצרך.

 

מה שידוע פחות הוא, שלא רק בעניני "העולם הזה", אלא גם בענינים רוחניים, במצוות ובמעשים טובים, יש לשמור על איזון נכון. לכל מצוה יש גדרים וסייגים, יש מקום וזמן שהיא נוהגת, ויש שאינה נוהגת. יתרה מזו, ישנם מקרים שבהם היא הופכת לעבירה!

 

ניקח לדוגמה, מצות "ואהבת לרעך כמוך" - מצוה חשובה שאין כמוה, "כל התורה כולה על רגל אחת", כדברי הלל הזקן. ברם, מי שמקיים מצוה זו שלא במקומה, אם למשל מתוך "אהבת הזולת" ירחם על עבריינים, יגן עליהם ויתן להם מחסה במקום לנהוג בהם ביד חזקה ולהחזירם למוטב, הרי לא זו בלבד שלא קיים את המצוה, אלא הפך אותה לעבירה.

או להיפך, יש מצוה לשנוא את הרשעים. גם כאן, עלינו לדעת ולהכיר את גדרי המצוה, כדי שננהג בה בצורה נכונה. יש רשעים שחובה להתרחק מהם ויש, שמצוה לקרב אותם. יש עת לרחק, ויש עת לקרב. וגם כשהשנאה היא צו השעה, עליה להיות מדודה לפי אמות המדה של התורה; אסור שהיא תגלוש לתחום של שנאה אישית.

 

ועוד זאת עלינו לדעת: לכל מצוה יש את המשקל הראוי לה; בין התרי"ג מצות שבתורה קיים איזון, שהוא חיוני לשמירת התורה. על ידי הפרתו, וניפוח חשיבותה של מצוה מסויימת שלא כהלכה, אפשר לעוות את כל המבנה הרוחני של כלל ישראל.

לדוגמה: לימוד תורה היא מצוה חשובה עד מאד, שהרי "תלמוד תורה כנגד כולם". גמילות חסד אף היא מצוה שאין לשער את ערכה, בהיותה אחד משלשת עמודי העולם; ושומה עלינו לשמור על האיזון הנכון ביניהן. יש לדעת, מתי ובאיזו מדה זו דוחה את זו; לא כל אדם, לא כל זמן ולא כל מקום שוים הם בזה. מי שיזניח את הענין של גמילות חסדים מעל למותר, או להיפך, מי שיחליש את לימוד התורה מעל להכרחי, יחריב את העולם...

 

מי, אם כן, מוסמך לקבוע את הגדרים של כל מצוה ומצוה, מי הוא זה שבסמכותו ליצור סולם עדיפויות, לשקול בפלס את חשיבות המצות זו כנגד זו? הלא בלתי אפשרי לקבוע בזה כללים קבועים, והאם תורת כל אחד ואחד בידו הוא?

זוהי תורה בפני עצמה, והוא מה שנקרא בפי הבריות "החלק החמישי של השולחן ערוך". כדי להיות בקי בחלק זה, אין די להיות בקי בש"ס ופוסקים; כאן דרוש אדם שכל כולו .תורה תחום זה נמסר אך ורק לחכמי התורה האמיתיים - אלה העמלים בתורה, הממיתים עצמם באהלה של תורה כל חייהם. רק להם ניתן המפתח לחלק זה של התורה, ועל פיו הם מנהלים את חיי האומה.

 

אם ח"ו לא יהיו עמלים בתורה, אזי גם אם נקיים את כל התרי"ג מצוות, ואולי לא נעבור אפילו עבירה אחת - לא יהיה בידינו מפתח המאזן את משקלם של המצוות. ואז, נהיה כפועלי בנין הבונים בחומרים מעולים, אבל ללא תוכנית, ללא אדריכל - והתוצאה תהיה בהתאם.

דומה הוא המצב בירידת הגשמים. כל חקלאי יודע, שהגורם המכריע בהצלחת היבול אינו תלוי בכמות הגשמים, אלא בעיתויים, בחלוקתם הנכונה. מעט גשם בזמנו עדיף על גשם רב שלא בעתו. עודף של גשמים אינו מביא ברכה, ולעתים קרובות אף מביא נזק. איך זוכים לגשמים בעתם? על ידי קיום המצות בזמנן ובמשקלן הראוי - מדה כנגד מדה. ולכן אותם "עמלים בתורה , " שרק הם יודעים לשקול בפלס את המצות זו כנגד , זו לתחום את תחומיהן לבל יבטלו זו את זו, הם המזכים את עם ישראל - בגשמי ברכה!

ע"פ אהל יעקב