ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי, ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם : (כא,כו)

ואם באלה לא תוסרו לי, והלכתם עמי קרי : והלכתי אף אני עמכם בקרי (כד-כג,כו) 

ואם בזאת לא תשמעו לי, והלכתם עמי בקרי : והלכתי עמכם בחמת קרי (כח-כז,כו) 

 

שוב ושוב, פעם אחר פעם, חוזרת התורה כאן על ענין ההליכה בקרי. עלינו להתבונן היטב במשמעותו של ביטוי זה, על מנת להפיק מפרשה זו את התועלת הרצויה.

 

"ואם תלכו עמי קרי" - "רבותינו אמרו, ארעי, במקרה, שאינו אלא לפרקים; כן תלכו ארעי במצות" - כך מבאר כאן רש"י.

 

יש להעיר, שצירוף המילים "תלכו עמי" "קרי" מהווה לכאורה סתירה מיניה וביה. "הליכה עם הזולת" משמעותה הליכה מכוונת בדרכו, ואילו "קרי" משמעותו שבמקרה פוגש אותו. חייבים לומר, שלמראית העין השנים הולכים יחד, אך לאמיתו של דבר אין זה אלא בבחינת "מקרה"; אין להם כל כוונה ורצון ללכת יחד, אלא שנזדמנו לדרך אחד, ואם יווצר צורך כלשהו ליפרד, הם יעשו זאת ללא היסוס.

 

"אם תלכו עמי בקרי" הוא מצב, שעם ישראל הולך בדרכו של הקב"ה, מקיים את מצותיו, ואף מתעסק בתורה; ובכל זאת אין זה אלא בבחינת "קרי", מקרה. מקיימים את המצוות משום שאין מניעה והפסד בכך, אך אין רואים בכך יעד או אתגר. היעד האמיתי הוא - להצליח בחיים, להתקדם, להתעשר, ליהנות. אם ניתן לשלב בכך קיום תורה ומצוות - מה טוב; אך להשקיע במישור הרוחני, לסבול עבור קיום התורה, לוותר על מנעמי החיים, לכך חסר רצון, אין כאן מוטיבציה אמיתית. 

 

זהו מצב של "והלכתם עמי בקרי", ועל כך מייסר אותנו הקב"ה, ככל הנאמר ומפורט בתוכחה.

 

ומדה כנגד מדה - גם בהנהגת ההשגחה העליונה קיים מושג זה של "הליכה בקרי". מצד אחד מצב של "והלכתי עמכם": אין הקב"ה עוזב אותנו לנפשנו, הוא שומר עלינו, אך מאידך מצב של "קרי", אין כאן השגחה ישירה וגלויה כבימי קדם, כאשר היינו בבת עינו, כאשר נאמר "ארץ אשר עיני ה' אלהינו בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"; אלא עולם כמנהגו נוהג, עם ישראל מופקר לחסדי העמים, שה בין שבעים זאבים, ובכל זאת, מאחורי מסך הטבע האכזרי מסתתרת ידו המכוונת של הקב"ה, הדואגת לכך שתמיד ימצא הפתח להצלה, שתמיד תהיה תקומה לאחר השואה. גם אם הכל נראה בבחינת "קרי", גם אם אין כאן אלא צירוף של מצבים טבעיים, אין זה אלא תוצאה של הנהגת ה' המכוונת, "לב מלכים ושרים ביד ה'".

 

לפי הקדמה זו נראה עתה לבאר את המשך הפסוקים שבתוכחה.

 

בתחילת התוכחה מדובר על תהליך של עזיבה מוחלטת של כל ערכי התורה, החל מרפיון בעמל התורה וכלה בשנאה עיוורת לתורה וללומדיה וכפירה בעיקר. התדרדרות זו תבא בעיקר מתוך הרגשה של שביעה ו"כחי ועוצם ידי , " כמו שנאמר בשירת האזינו: "וישמן ישורון ויבעט, שמנת, עבית, כשית, ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו". העונשים שיבואו עליהם, שבעקבותם ירדו מגדולתם, יאבדו את עושרם והונם, יחד עם המחלות שידכאו את גופם, יספיקו כדי לשנות את המצב, והם יחזרו למצב של קיום התורה והמצוות: "ושברתי את גאון עוזכם... ותם לריק כוחכם ולא תתן ארצכם את יבולה".

 

אך עדיין יהיה זה שיפור חלקי בלבד. תפקידו של עם ישראל אינו מסתיים בשמירת התורה באופן חיצוני; לא לשם כך בחר בנו הקב"ה מכל העמים, אלא כדי שנהיה ממלכת כהנים וגוי קדוש. עדיין יש כאן "הליכה בקרי" בלבד, חסר הרצון הפנימי, התורה עדיין אינה תופסת את המקום העיקרי בשאיפותיו של עם ישראל: "ולא תאבו לשמוע לי", אין כאן החלטה פנימית לשמוע בקול ה', ולכן יש צורך להמשיך בדרך הייסורים. וככל שהשיפור הדרוש הוא במישור פנימי יותר, ככל שהחסרון הוא בלתי נראה לעיני בשר ודם, הדרך לתיקון ארוכה יותר.

 

כדי להעמיד אותנו על מקומנו, מתנהג הקב"ה עמנו אף הוא - מדה כנגד מדה - בהנהגה של "הליכה בקרי". אם פעם, בימי הזוהר של מלכות ישראל על אדמתם, היינו עדים לניסים גלויים ולהנהגה גלויה של שפע והצלחה על טבעיים, הרי עכשיו, בימי החורבן והגלות, אנו מופקרים למקרי הטבע. כבר אין כאן עונשים, אלא הטבע עושה את שלו, והרי בדרך הטבע מהווה עם ישראל יעד נוח ומועדף לשנאת העמים. ואם אין די בכך, יש גם "חמת קרי", מצב שבו מגיעים פגעי המקרה לשיאם, שבו יש צירוף מקרים לרעה שיביא לידי מעשי טירוף: "ואכלתם בשר בניכם".

 

כיצד תבא הישועה, כיצד נזכה לגאולה? 

 

על כך עונה הפרשה בחלקה האחרון. כידוע נמסר לנו על ידי חז"ל הק' שיש שתי דרכים לגאולה: "לא זכו - בעתה, זכו - אחישנה". בתחילה מתאר כאן הפסוק את הדרך של "לא זכו". "והנשארים בכם ימקו בעונם", הם לא ילמדו את הלקח, ימשיכו לקיים את התורה מתוך אדישות ומתוך קרירות, ואז הצרות לא יהיו להם אלא סבל מתמשך, עד שיגיעו סוף סוף להכרה האמיתית, "והתודו את עונם".

 

בדרך זו יתקיים במלואו "אף אני אלך עמם בקרי", וגם השיבה לארץ האבות תהיה בדרך זו: "והבאתי אותם בארץ אויביהם". אין הכוונה כאן להליכה אל הגלות, שהרי כבר הפסוק הזכיר זאת לפני כן, באמרו "ואתכם אזרה בגוים", ואף לא נאמר כאן "והבאתי אותם אל ארץ אויביהם", אלא "בארץ אויביהם". הכוונה כאן היא על ההבאה והשיבה המובטחת לארץ האבות, שגם היא תתבצע בדרך של "הליכה בקרי", מתוך הנהגה נסתרת וטבעית. השיבה אינה פתאומית, "על כנפי נשרים", אלא היא עוברת בדרך של נדודים בארץ האויב, שיבתם לארץ ישראל עצמה תהיה 

בבחינת "בארץ אויביהם".

 

אך יש גם אפשרות אחרת: "או אז יכנע לבבם הערל", אם הלב יכנע, אם ישנו את הדרך, אם יחזרו למצב של "אם בחוקותי תלכו", שכל ההליכה בדרך החיים תהיה מכוונת אך ורק אל התורה, והתורה תהווה את המטרה היחידה בכל שאיפת האדם, אזי תקבל הגלות פנים חדשות: "ואז ירצו את עונם". לא עוד סבל ללא מטרה, אלא "ריצוי", קבלת יסורים מתוך רצון ושמחה, בכל מצב יראו אתגר, תפקיד שניתן לנו מן השמים, מלחמה שבה ניתן לזכות לאותות הצטיינות. הצרות כבר לא יכאיבו, משום שיהיו חדורים בהכרה שהעולם הזה אינו עיקר אלא טפל.

 

התוכחה מסתיימת בהבטחה, שאותה נזכור לכל אורך הדרך. "ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים להפר בריתי אתם". יהיה מה שיהיה, עלינו לדעת שאין כוונת השי"ת להרע לנו, להשמיד לשם השמדה, ולכלות לשם כילוי. לעולם לא יפר הקב"ה את הברית שכרת עם עם ישראל; כל מה שנעשה הוא כדי לקרב אותנו אל היעד הסופי: "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים, להיות להם לאלהים, אני ה' אלהיכם ".

 

ע"פ פירוש הרש"ר הירש