לתור או לחפור?

לתור או לחפור? | עלון בית דוד

"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל"

בפרשת דברים חזר משה רבינו וסיפר את סיפור המרגלים לדור הבא, דור באי הארץ; ואולם שם הדברים מובאים בצורה שונה. כאן נחשבים המרגלים כחוטאים ומחטיאים, כמי שהסיתו את בני ישראל בדיבתם הרעה. לעומת זאת, בסיפורו של משה רבנו אין זכר לאשמת המרגלים, ואדרבה נאמר שם: "וישיבו אותנו דבר, ויאמרו טובה הארץ...". כל האשמה מוטלת על העם: "ולא אביתם לעלות ותמרון את פי ה' אלקיכם".

בפרשתנו נאמר שהמרגלים נצטוו "ויתורו את ארץ כנען"; ביטוי זה חוזר על עצמו שוב ושוב בהמשך הפרשה. בפרשת דברים הוזכר מונח אחר: בני ישראל ביקשו "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ". האבן עזרא מפרש כאן: "ויתורו - ויחפשו, וכן לא תתורו". בפרשת דברים הוא מפרש "ויחפרו … כי החופר יחפש מה שיש שם בסתר".

שני סוגים של בדיקות ישנן. יש אדם שבודק חפץ לפני הקנייה, על מנת לוודא שאין בו מום. ויש אדם שכבר השלים את הקניה והוא בודק אותו כדי לעמוד על טיבו.

הראשון בודק כדי לגלות מומים, דברים נסתרים, ולכן נקרא "חופר". ואילו השני, אין לו עניין לגלות חולשות, שהרי כבר עשה את הקנייה, עיקר מטרתו בבדיקה זו כי לעמוד על אופיו וטיבו, כיצד משתמשים בו, מה ניתן להפיק ממנו, ובאיזה צד יש סכנה בשימושו. הוא נקרא "תר", כמו "לא תתורו אחרי לבבכם" - שהתר אחרי ליבו הוא אדם שמבקש לעיין ולחקור במשאלות לבו, כדי למלא את מבוקשו.

כשבני ישראל בקשו ממשה לשלוח מרגלים, סבר שכוונתם לתור את הארץ, כדרך שעושים לפני שמתכוננים לכיבוש, כדי לעדת היכן להיכנס. דבר זה כשלעצמו אין בו פסול; אף על פי שהכיבוש נעשה בדרך נס, הם סברו ש"אין סומכין על הנס", ולכן הוטב הדבר בעיני משה.

משה לא ידע שבלבם פנימה הסתתרה כוונה אחרת. הם ביקשו לבדוק את הארץ, כדי להחליט אם היא טובה ומתאימה להם, ובעצם הבקשה היה חוסר אימון בקב"ה.

אך הקב"ה שהוא בוחן לבבות, ידע את כל אשר נעשה. משה רבנו נצטווה: "שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען". המרגלים נצטוו לעמוד על טיבה, ולא לבחון את כדאיותה. משום כך היה צורך לשלוח דוקא נשיאים, ראשי בני ישראל; אילו היתה המטרה צבאית בלבד, היה צריך לשלוח את אנשי הצבא המתאימים לתפקיד, אך אם המטרה היתה לעמוד על טיבה, מובן הדבר היטב.

עיקרה של בחינה זו לא היתה לבחון את מזג האוויר, את הכלכלה, ואת טיב האדמה, אלא בחינה רוחנית, כיצד ניתן לנצל את הארץ הקדושה למטרתו האמיתית, לעליה רוחנית ולהשכנת השכינה בה. לשם כך נדרשו נשיאים, אנשים מורמים מעם.

הויכוח בין כלב לבין המרגלים לא היה אם אפשר לכבוש את הארץ; שאלה זו כלל לא עמדה על הפרק. המרגלים טענו ,לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו". הם התכוונו לומר שמבחינה רוחנית לא ניתן לנצח אותם, כח הטומאה שלהם מושרש וחזק כל כך, שאין בכח הקדושה להתגבר עליהם; זאת הסיקו מעזותם של הכנענים וממדי הענק שלהם. אך כלב טען נגדם: "כי יכל נוכל לה", מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. כל מה שאתם רואים כאן אינו אלא אחיזת עינים, וברגע שנגיע לשם לעבוד את ה' תתמוגג הטומאה כלא היתה.

בני ישראל, כאמור, התכוונו לשליחות אחרת, והם בחנו את התוצאות לאור הכוונה שלהם. הםלקו בחור אמונה, הם ביקשו לבדוק את הארץ מתאימה להם, אם כדאי לעלות אליה. הם אמרו: למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת"! זאת לא אמרו המרגלים, ולכן הם לא הוזכרו בפרשת דברים, שבה התכוון משה רבנו לייסר את בני ישראל על חטאם. כאן חוסר האמונה היה הגורם, ולכן מטיח כנגדם משה רבנו: "ולא אביתם לעלות, ותמרו את פי ה' אלקיכם".

הקב"ה שולח לכל אדם מצבים ממצבים שונים, והכל כדי לנסות אותו אם יעמוד באתגר. יש שאדם מתנסה בעוני, ויש בעושר, יש שמנסים אותו במחלה ויש שבוחנים אותו על ידי בריאות טובה.

מי שלבו מושרש באמונה, משתדל להסתדר עד כמה שאפשר, ומשלים עם המצב. הוא לא "יחפור", כמסתפק אם להשלים אם לאו; הוא "יתור" את המצב. הוא מודע לכך שהכל מן השמים, ותפקידו של האדם הוא לנצל כל מצב לעליה רוחנית. הבחינה שלו תהא בעיקר: כיצד ניתן לנצל את המצב, מה עליו לעשות כדי להפיק ממנו את התועלת המבוקשת, ולעולם לא יתייאש, "כי יכל נוכל לה".

(עפ"י חתם סופר)