ב"בלי דעת" | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

פרשת השבוע פרשת מסעי, מלמדת אותנו על הרוצח בשגגה הגולה לעיר מקלט, וכך אומרת התורה: ואם בפתע, בלא איבה הדפו.. בלא צדיה.. בלא ראות, והוא לא אויב לו, ולא מבקש רעתו.

 

כלומר התורה מדגישה כי מדובר פה באדם ששגג לחלוטין. הוא לא שנא את האיש ולא הרג אותו במזיד. יתירה מזו הוא היה במצב של "בבלי דעת".

 

אלא שבכל זאת התורה קוראת לו 'רוצח'. ולא פעם אחת, אלא ארבע פעמים במהלך הפרשה. מלבד זאת אנו רואים שהאיש מוענש בעונש חמור ביותר. עליו לעזוב את משפחתו, את ביתו, את מכריו ולעבור לעיר אחרת שם יגור עד מות הכהן הגדול. דבר שעשוי להימשך שנים רבות ואולי כל חייו. מלבד זאת, אם רק יעז לצאת ולו צעד אחד מן העיר עלול הוא להיהרג בידי גואל הדם.

 

מדוע?

 

מפני מה עונש כה חמור?

 

בספר זכרון מאיר מסביר כי במשלי נאמר "גם בלא דעת נפש לא טוב". כלומר, כאשר אדם עושה רעה, גם אם הוא עושה אותה בלי דעת אות היא שנפשו לא טובה. וההסבר הוא ש'בלי דעת' מוכיח כי האדם הינו חסר זהירות, ויש לו חסר בהרגשה ובכאב של הזולת.

מה ההוכחה לכך? מסביר המחבר הרב רובמן כי כאשר נפלה האבן מידו נפלה היא על ראשו של אדם אחר. מדוע היא לא נפלה על ראשו שלו? הלא הוא היה ב'בלי דעת'? בשוגג? מסתבר שעל עצמו ידע הוא להיזהר.

 

מכאן גם מובן מדוע 'נענש' בדרך עקיפה גם הכהן הגדול, וכפי שאומרת הגמרא שאמהותיהן של כהנים גדולים מביאות אוכל לרוצחים שלא יתפללו על בניהן שימותו, כלומר הכהן הגדול סובל מכך שישנם אנשים שרק מייחלים למותו כדי שיוכלו לצאת מעיר מקלט.

והשאלה הנשאלת היא מדוע? מה אשם הכהן הגדול?

 

אמנם ההסבר הוא שגם הכהן הגדול אשם בעקיפין בכך שארע כזה מקרה בימיו, אילו היה מתפלל שלא תקרה צרה כזו – היא לא היתה מתרחשת. מדובר אמנם באחריות עקיפה אך המסר ברור: על האדם, להרגיש את כאבו של הזולת.