ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם (ב,לג ) 

משל למה הדבר דומה, למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו, כיון שהיו חוזרים התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמר לו הקב"ה למשה, מנה להם את כל המסעות היכן הכעיסוני, לכך נאמר: אלה מסעי בני ישראל. (מדרש תנחומא, הובא ברש"י)  

 

המשל בא להסביר לנו את התועלת שבסיפור ומנין המסעות, אבל עדיין צריך להסביר גם את המשל גופא: לשם מה באמת צריך להזכיר לבן את כל מה שעבר עליהם בדרך? הלא עתה הוא בריא, וכל מה שהיה אינם אלא זכרונות לא-נעימים? 

 

ונראה, שלמלך זה היתה כוונה עמוקה בסיפור זה, הוא רצה ללמד לבנו את הלקח שעליו להפיק לעתיד חייו. בשעה שהוליך את בנו למקום המרפא, בודאי לא הפסיק הבן להתאונן על טלטולי הדרך הקשים שעוברים עליו - לא רק שהוא חולה ומתייסר בכאבים, אלא שעוד מטלטלים אותו ממקום למקום, ומוסיפים לו יסורים! הלא זו אכזריות מאין כמוה!

 

באותה עת, לא היה לאב מה לענות, וכי במה אפשר להרגיע אדם בעת צערו? רק דבר אחד יכול היה לומר לו: "תהיה בטוח שאיני מתכוון להרע לך, אתה יודע שאיני דורש אלא טובתך, וממילא תוכל לסמוך עלי, שכל זה כדאי לך".

 

אבל עכשיו, משנתרפא הבן וחוזר למקומו בשלום, מראה לו האב את כל המקומות, שבהם נתייסר בזמנו ביסוריו בעת ההליכה. "תזכור מה שאמרת לי, איך נתרעמת עלי. ועכשיו תאמר בעצמך: צדקתי, או לא צדקתי? אז היית חייב לסמוך עלי בעינים עצומות, להאמין שזה לטובתך. אבל עכשיו אתה רואה זאת בעיניך: הכל היה לטובה".

 

וכך היתה גם כוונתו של הקב"ה, כשאמר למשה רבנו לסכם את כל המסעות, בתום ארבעים שנות נדודיהם במדבר. בזמנו, הרבו בני ישראל להתרעם על גורלם המר, שעליהם להיות נודדים במדבר. הם לא היו מסוגלים לראות ולהבין, איזו תועלת תצמח להם מכל זה. רק האמונה שהאמינו בהקב"ה נתנה להם את הכח לעמוד ביסורים אלה.

 

עתה, משעברו את כל התקופה בשלום ועמדו לפני כניסתם לארץ, הגיע העת להביט אחורה; עכשיו כבר יכלו להביט על המסעות במבט אחר. עתה ראו בחוש, כיצד חינך אותם הקב"ה והכין אותם לקראת העתיד בארץ ישראל, במשך אותם ארבעים שנות נדודים במדבר; כיצד עלו ממדרגה למדרגה בכל מסע ומסע, עד שהיו ראויים לנהל חיי תורה אמיתיים בארץ אבותיהם.

 

בזה ניתן להסביר את שינוי הלשון שבפסוק שלפנינו: בתחילתו נאמר "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'", ואילו בסופו נאמר: "ואלה מסעיהם למוצאיהם". הלא דבר הוא!

 

אלא הוא אשר אמרנו: משה ראה וכתב את "מוצאיהם", את היציאה ממקומות החנייה, במבט שלו: "למסעיהם" - הם שימשו כהכנה למסע חדש, לעלייה רוחנית חדשה. אבל בשעתו, במבט של ההווה, הם נראו אחרת. "אלה מסעיהם למוצאיהם", כל תכלית המסע נראתה להם כגאולה ממקום חנייתם שהיה כבד עליהם. הם לא ראו במסע ענין חיובי, אלא שמחו בעצם האפשרות לנסוע מכאן. רק עתה, בעת הכתיבה, התגלה גם הפן החיובי - "מוצאיהם למסעיהם".

 

ומן העבר אל העתיד - כשתבא הגאולה השלימה במהרה, נוכל גם אנחנו לראות ולהבין, מהו הטוב הטמון בכל מה שעובר עלינו, כיצד מה שנראה לנו רע אינו אלא הכנה הכרחית לטוב האמיתי, שאליו אנו מצפים בכל יום ויום. (ע"פ דברי בן שלמה)