והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה, וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש: (לה,כה) 

 

שהוא בא להשרות שכינה בישראל, ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה ומקצר את ימי חייהם; אינו כדאי שיהא לפני הכהן הגדול. (רש"י)

 

אין צורך להסביר מדוע על הרוצח לגלות לעיר מקלט; עצם העובדה שרשלנותו גרמה לאבדן חיים של יהודי, די בה כדי להצדיק את העונש. ההסבר של רש"י מתייחס לשאלה אחרת: מה הטעם שהתורה קבעה את אורך הגלות "עד מות הכהן הגדול". אם כן, צריך להבין את התשובה: "אינו כדאי שיהא לפני הכהן הגדול". מדוע עם מותו של הכהן הנוכחי מסתיים העונש? במה ישתנה המצב, כשיתמנה כהן גדול חדש ?

 

פרשת מסעי חלה בימי האבל על חורבן הבית. בית המקדש נחרב בעקבות המצב הרוחני הירוד ששרר בזמנו, ועדיין שורר בקרבנו. יש מקום להתבונן, מדוע מצב זה מחייב את החורבן? הלא אדרבה, דוקא במצב של ירידה רוחנית זקוקים אנו לבית המקדש יותר מתמיד? וכי היתה הכוונה לזרוק אבן אחר הנופל ?

 

על הפסוק: "זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה, כל מחמדיה אשר היו מימי קדם" נאמר במדרש: "כהאי כלה, כשנתיסרה זוכרת שבעת ימי המשתה". בשעת השמחה והאושר, אין אדם יודע להעריך את מה שיש . לו הכל נראה לו כאילו מובן מאליו. רק במבט לאחור, על רקע הימים הקשים, הוא רואה וחש את ערכם של הימים הטובים . 

 

תפקידו של בית המקדש להשפיע קדושה על עם ישראל, על ידי השראת השכינה שבתוכו. כל עוד היתה קיימת השפעה זו, היתה הצדקה לקיומו של בית המקדש. אך כלל ישראל הגיע למצב ששוב לא הרגיש בקדושה שהבית הקרין. 

 

השראת השכינה הפכה לדבר שבשגרה. לא זו בלבד שלא היתה השפעה בכיוון חיובי; קיומו של בית המקדש אף השפיע בצורה שלילית .

 

הנביא ירמיה הזהיר את עם ישראל ואמר: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר, היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה". במצודות דוד מסביר: "דברי השקר - שאין בו ממש, שהם אומרים ... הלא היכל ה' בתוכנו, ולא יחריב ה' את היכלו". בית המקדש הפך למקור של שאננות רוחנית; אנשים לא הרגישו צורך בהתעלות משום שדימו שהם מוגנים מפני כל צרה שלא תבוא עליהם .

 

חורבן בית המקדש הפך את הקערה על פיה. החורבן והצרות שנתלוו אליו עוררו געגועים לקדושה שהיתה ואיננה. הרגשת החסר הביאה להכרת המצב לאשורו, להתנערות מהשגרה והתחדשות רוחנית. מאז ימי החורבן, באה הכמיהה לקדושה למלאות את מקום ההשפעה של בית המקדש. השאננות פינתה את מקומה לדאגה, מעתה ידע כל אחד שהאחריות מוטלת על כל פרט ופרט. על כל אחד לעשות חשבון נפשו ולתרום את חלקו לבנין הכלל, באמצעות בתי מקדש מעט, בתי כנסיות ובתי מדרשות .

 

מה שהתרחש במישור הכלל בעת החורבן, מתרחש גם במישור הפרט, אצל הרוצח בשגגה. קלות הדעת שגרמה לאיבוד נפש מישראל, מקורה בשאננות רוחנית. אדם זה הרגיש בטוח בצלו של בית המקדש; הוא סמך על הכהן הגדול, צדיק הדור, שעל ידי עבודתו הוא "יצא ידי חובה". 

 

הכהן הגדול, יחד עם שבט הכהנים, צריך להיות דוגמה ומופת, שימשוך אחריו את הלבבות ויעלה אותם לדרגה גבוהה יותר, אך אדם זה לא ידע לנצל את השפעתו של הכהן הגדול לטובת עצמו. בשבילו די היה בכך, שיש בעולם צדיקים ועובדי ה', שאפשר לסמוך עליהם ובזכותם כל העולם ניזון וניצל . 

 

אדם זה אינו כדאי שיחיה בצלו של הכהן הגדול. לא זו בלבד שאין הוא מושפע ממנו לטובה, הוא אף ניזוק על ידו.

בעיר המקלט הוא ירגיש את הנתק, הגלות תבהיר לו ששוב אין הוא יכול להסתמך על הגנתו של הכהן הגדול. מי שבא להשרות שכינה בישראל, ולהאריך ימיהם, אינו מסוגל להשפיע על אלה שבאו לסלק את השכינה ולקצר את ימי חייהם של ישראל. הגלות מהווה חורבן בזעיר אנפין, ותפקידה לעורר את הכמיהה לקדושה, שתוביל את הרוצח משוויון נפש רוחנית אל ההתעוררות ואל דרך העליה .

 

מותו של הכהן הגדול מבשרת על תקופה חדשה. עם התחלפות והתחדשות ההשפעה הרוחנית היוצאת מבית המקדש, ניתנת גם לאלה שגלו לערי המקלט הזדמנות להתחיל בדרך חדשה, והם משתחררים מן הגלות שניתקה אותם ממקור הקדושה .