כהן גדול תחת איום | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

מייחלים למותו:

כהן גדול תחת איום

קבוצת הרוצחים בשוגג המתגוררת בערי המקלט מתפללת למותו המהיר של הכהן הגדול שישחרר אותם מכלאם הממושך * במאמץ אחרון למנוע את תפילתם של הגולים שולחת אמו של הכהן הגדול בגדי יוקרה וסעודות גורמה לאסירים *

הרוצח מתפלל למוות נוסף: לאחר שרצחו בשוגג [= לא ברשלנות פושעת אך גם לא באונס מוחלט] ונידונו לישיבה ממושכת בעיר מקלט, מקווים ה'אסירים' כי הכהן הגדול ימות במהרה שכן אז, על פי החוק, יוכלו  הם להשתחרר ולחזור לעיר מולדתם ללא חשש מחרבו הארוכה של גואל הדם שממתין להם מחוץ לעיר. התפילות הנישאות, עשויות, מסתבר, לעורר קטרוג שמימי על הכהן הגדול, מאחר שעליו, כמי שצריך היה להתפלל שמאורע טראגי כעין זה לא יתרחש בימיו, מוטלת האשמה למוות האומלל, והן מעוררות אימה בלבותיהן של אמהות הכהנים הגדולים. הן ממהרות לעיר המקלט ומבקשים מן הרוצחים שלא יתפללו על מות בניהן. בתמורה הם מעניקים להם בגדים יוקרתיים ואוכל משובח בכל ימי שהותם במקום.  

פרשנות חוקתית

אין דבר יותר מכמיר לב מרגש אימהי. אמהות הכהנים היו מביאות לרוצחים מתוך דאגה לבניהם אוכל וביגוד. זוהי תופעה הגיונית ואפלו כמעט אלמנטרית. ועם זאת הדגש בחז"ל על אמהותיהם של הכהנים קצת מפתיעה, מדוע הכהנים הגדולים בעצמם לא היו דואגים לאספקה זו? תמיהה זו קשה במיוחד אל מול מה שידוע לנו שלכהנים הגדולים היתה אכן סיבה לחשוש מתילתם של הרוצחים ['לפי שהיה להם להתפלל שלא יארע כך בימיהם ולא יתפללו]?  אחת מן התשובות היפות לשאלה זו מעלה את ההשערה כי הקונספט של 'ערי מקלט' עשוי היה להוות אבן שואבת לאנשים מפוקפקים שהיו מזהים פרצות בחוק. אם לצורך הענין היה אדם שלא הה מצליח להשיג את מזונו בדרכים כשרות היה יכול לפנות לבית הדין לספר או לארגן עדות כי הוא רצח בשוגג, וכאשר היה מגיע לעיר מקלט היה מקבל באורח קבע מזונות וביגוד מן הכהן הגדול שעשוי לחיות גם עשרות שנים. כעת, כשרק אמו של הכהן הגדול מספקת לו את צרכיו הרי שהוא יודע כי אספקה זו היא לזמן מוגבל, שכן אמו של הכהן הגדול, מטבע הדברים, איננה אשה צעירה, וחייה שלא ימשכו לנצח עלולים להגיע לקיצם בתוך זמן קצר, ואז מי יפרנסנו? הלא לצאת מהעיר איננו יכול, שכן בית דין ממנים לו גואל דם שמצפה לו מעבר לגבול עם חרב חדה. במצב ענינים כזה רק רוצח בשוגג אמיתי, יבקש למצא בעיר הלויים עיר מקלט, מתוך ידיעה שרק היא עשויה להציל אותו מנקמת גואל דם.

 

 

ערי מקלט
ששה ערים הושמו לערי מקלט וכולם שייכות היו ללויים. שלשה בעבר הירדן בנחלתם של גלעד ומנשה, ושלשה בארץ ישראל. אל ערי מקלט רשאי הרוצח את חבירו בשגגה להימלט והוא מקבל שם חסינות מגואל הדם, כלומר מקרובו של הנרצח שמבקש לנקום בו ולהמיתו. מדוע מספר ערי המקלט בשני עברי הירדן היה זהה, על אף עליונותם המספרים של היהודים היושבים בארץ ישראל [9.5 שבטים בישראל אל מול 2.5 ממזרח לירדן]? כמה פרשנויות הועלו בסוגיא זו כשהמרכזית ביניהם מצביעה על עובדה דמוגראפית עגומה לפיה בגלעד אחוז הרוצחים היה גבוה משמעותית משאר הערים וכפי שכבר מעיד מאוחר יותר הנביא הושע "גלעד קרית פועלי און – עקובה מדם". על אף שערי המקלט מיועדת לרוצחים בשגגה, והנתון הגבוה אודות הרוצחים בגלעד נסוב על רוצחים במזיד, מסתבר כי שהותם הרבה כל כך של רוצחים במזיד באזור אחד הגדילה סטטיסטית גם את שיעור הרציחות בשוגג. ובמלים אחרות, שפיכת דם, במזיד בעיקר, כבר מזמן לא היתה ארוע יוצא דופן בגלעד, ומכאן עד לחוסר זהירות בחיי אדם ולרציחות שוגג מוגברות היתה הדרך קצרה. פרשנות נוספת גורסת כי שוויון הערים בין עבר הירדן לארץ כנען היה מטעם פרקטי לגמרי – גודלו העצום של השטח הגלעדי והמנשי שוה היה בשטחו לגודלה של ארץ כנען כולה.

כך או כך שש ערים הופרשו והם נמסרו לשבט הלוי ששירת את ה' במקדש, ועל כן היה מופרש מכל עסקי העולם הזה, וממילא שגם לא נחל אדמה בארץ. בנוסף קיבלו הלויים ארבעים ושתים ערים, שגם הן היו קולטות את הרוצח במנוסתו, אלא שלהבדיל משש ערי המקלט ה'רשמיות', לא היה זה ייעודן העיקרי. האבחנה הזו מלמדת לדעת פרשנים הלכה: על אף שהשוהה בערי מקלט פטור הוא מתשלומי מסים לאדוני העיר כלומר ללויים, מכל מקום אם שוהה הוא באחת מארבעים ושתים הערים האחרות, על אף תכונתן המגוננת, אין השהות בהן מוענקת חינם, וצריך הנמלט לשלם את מסיו המלאים לרשות המקומית. ערי המקלט היו מצויידות בכל טוב, ורוצח שנאלץ להסתתר שם עשוי היה להעביר את חייו בשלווה לא כל צורך בעזרה מבחוץ. בחז"ל אף נמצאת הלכה המשקפת את ההקפדה המקסימלית הזו על המשך אורח חיים בריא, תקין ושוטף: 'רב שגלה מגלין תלמידיו עמו' וכמו כן 'תלמיד שגלה מגלין רבו עמו'.

 

ההליך
אל עיר מקלט היה נס כל אדם שהרג נפש. הן בשוגג והן במזיד. כלל זה מונע את האפשרות שאדם יומת בטרם יעמוד למשפט מסודר בפני בית דין. שכן רק בית דין רשאי להכריע אם האיש חייב מיתה, בן גלות, או זכאי לחלוטין. יתירה מזו, גם אם בית דין עצמם ראו את פעולת הרוצח במו עיניהם אין הם רשאים להרוג את הרוצח ללא הליך מפשטי ראוי, וגם אז אין הם עצמם יכולים לשבת בהרכב השופטים מאחר שהלכה פסוקה היא כי 'אין עד נעשה דיין'.

על כל פנים, לאחר שאדם הרג את זולתו בשוגג או במזיד רשאי קרובו של הנרצח [המכונה – גואל הדם] לקחת נקם מהרוצח ולהרגו. מקורה של הלכה זו נובע מהטמפרמנט האנושי של בני האדם, שכן אדם הרואה את בן משפחתו מת מחמת חוסר זהירותו של הזולת רגשותיו מוצפים ויצריו מתעוררים והוא מבקש לעשות מעשה ולנקום ברוצח. אגב, יש הרואים בסיבה זו את מקורה של הלכת 'מות הכהן הגדול המשחררת את הרוצח' מאחר שבמותו של הכהן הגדול- גדול הדור ובחיר העם, מתעטף הצבור כולו באבל וקרובי המשפחה של הנרצח כבר לא חשים בודדים באבלם ודעתם מתקררת ונרגעת.

כדי להינצל מגואל הדם, פותח הרוצח במנוסה לעבר אחת מערי המקלט הסמוכות למקום מגוריו. מאחר שמדובר בשאלת חיים ומוות נדרשים הרשויות להקל על הנמלט את הבריחה והדרכים אל עיר המקלט צריכים להיות סלולים, נוחים, רחבים, ובעלי שילוט מסודר. לאחר שנכנס הרוצח לעיר מקלט אין לגואל הדם זכות להורגו שם -והיו לכם הערים למקלט מגואל- ומכאן עובר ההליך המשפטי לידי בית הדין. הדיינים מבררים מה היו האמצעים [אבן, עץ, מתכת וכו'] שבעטים איבד האומלל את חייו ומהו היחס בינם לבין גורם המוות, כלומר, האם אכן מת האיש כתוצאה ישירה ממעשיו של הנידון או שמא נסיבות אחרות היו מעורבות כאן [וכגון שהאבן שנפלה עליו היתה קטנה והוא קיפח את חייו דווקא מחמת ארוע לב בו לקה באותה שעה]. בנוסף מבררים הדיינים את האינטראקציה בין שני האנשים, האם הם היו שונאים האחד את רעהו, או שאולי לא הכירו כלל קודם מקרה אומלל זה. אם מגלים השופטים כי לפניהם ניצב רוצח אכזר שתכנן את מעשיו בקור רוח, וניסה להסתיר את מעשיו ולהציגם כשרשרת פעולות מקריות, הם מוסרים אותו לידי גואל הדם שרשאי להורגו במקום. אם לנרצח אין 'גואל דם', ממנים לו בית הדין גואל דם והוא מוציא לפועל את גזר הדין, [מה שמוכיח אגב, לדעת פרשנים, כי 'גואל הדם' איננו רק פונקציה של נקמה, אלא גם אקט של כפרה עבור הרצח שבוצע בשוגג]. אכן, אם מתברר כי לפני בית הדין עומד אדם שרק מחמת חוסר זהירות הרג אדם אחר, מאפשרים לו בית הדין לשוב אל עיר מקלט -בליווי משמר בית הדין המגן עליו מפני גואל הדם- ולחיות שם את חייו עד למותו של הכהן הגדול. לפני הכניסה לעיר מוזהר האיש כי אם יציב את כף רגלו מחוץ לגבולות העיר, הרי שדמו מותר ורשאי גואל הדם להורגו ללא חשש מפני החוק.

לבסוף מוזהרים בני ישראל באמצעות משה באופן חריף ביותר, כי הלכה זו של 'עיר מקלט' אינה ניתנת לחלופה או לתמורה, ובמלים אחרות, לא ניתן להמיר את כפרת הרוצח בשוגג הנידון לגלות, בתשלום כל שהוא ולו יהיה גבוה ביותר.