המסע והמוצא | בעז מלט

• הדפסה
• דואל

מסעיהם למוצאיהם או מוצאיהם למסעיהם?

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְ-ה-וָ-ה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. (במדבר לג,ב)

בפתיחת פרשת מסעי מופיעה התייסות הופכית בקשר בין המסעות לחניות. המסע למוצא או המוצא למסע. מי משרת את מי?

יש שאנו בחיינו בוחרים לסוע ממקומנו, מבקשים לתור לנו חניה טובה יותר מהנוכחית. חסר לנו סיפוק במצבנו הנוכחי, זו בחינת מסעיהם למוצאיהם.

ויש שאנו לא מרגישים צורך לסוע לשום מקום אחר, טוב לנו במקומנו. אבל אנו מוצאים עצמנו נוסעים למקום אחר שלא מרצוננו, רק לאחר חניתנו במקום החדש. אנו מצדיקים את המסע, ומודים לה׳ על כך.

יש שאנו שואלים שאלות ומחפשים להן תשובות, לעיתים זה ענין של ימים ולפעמים אף שנים, עד שאנו מתישבים בתשובה שמניחה את דעתנו. ויש שאת התשובה קיבלנו בלי שאלות, והן דוקא הגיעו אחריה. יש שאנו שואלים שאלות רק כשאנו יודעים שמוכנות לנו תשובות בשבילן.

בדומה לזה מובא במקומות שונים בחז״ל שבניגוד לבשר ודם, הקב״ה מקדים תרופה למכה.אנו מחפשים מרפא כשאנו חולים, אבל רבונו של עולם מחפש לשלוח לנו מחלות כדי שנהיה יותר בריאים.

על פי זה נאמר כך: אנו על פי רוב מקדימים את המסע לחניה. היעד הוא החניה והדרך היא האמצעי. אבל בחשבון שמים, היעד הוא המסע שלנו דוקא, לכן ה׳ מקדים תרופה למכה.

אכן אם נדייק בלשון הפסוק נראה שמוצאיהם למסעיהם- על פי ה׳. ואילו מסעיהם למוצאיהם נאמר בסתם, זה המבט הגלוי לעין האנושית.

בכיון שונה. מסעות בני ישראל הן בבחינת סור מרע, וחניותיהם בבחינת עשה טוב. אמנם הסדר הנורמלי הוא של סור מרע ואחר כך עשה טוב. אבל לעיתים אנו לא מצליחים לסור מהרע, רק לאחר שאנו מקבלים עלינו מעשה טוב, אנו מצליחים לסור מהרע.

על פי פרוש זה, הסדר הרגיל הוא מסעיהם למוצאיהם. והדרך השנייה בבחינת מוצאיהם למסעיהם.

כיוון אחר למבט על הנושא שמעתי מאבי מורי, במסעות בני ישראל במדבר, הם בעצם חוזרים לארץ אבותם,חוזרים למקורם. לכן נאמר בפסוק מסעיהם למוצאיהם. זהו מהלך של מסע חזרה אל עצמם.

גם בחיינו הפרטיים, אנו חושבים שאנו נוסעים אל הלא נודע, אבל כל נסיעותינו הן בעצם אל עצמנו. אנשים נוסעים להודו או לתאילנד , בעצם כדי לחפש את עצמם. מוצא למסע למוצא.

גם ביחס בין השבת לבין ימי המעשה. אנו יכולים לראות יחס גומלין כזה. את השבת אנו מזהים כמוצאיהם וימי החול כמסעיהם. מצד אחד ימי החול מכינים את יום השבת. מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. מצד שני במבט יותר פנימי, השבת היא הנותנת את הכוח לימי המעשה. מבלעדה לא היינו יכולים לעשות כלום.

כך גם בין העולם הזה והעולם הבא. בגלוי העולם הזה מכין את הצידה לעולם הבא. אבל בנסתר המבט הפוך.

חלומות העתיד השלוים והמתוקים, נותנים לנו את הכוח לעבור את כל המשברים והקשיים שבדרך. הכרת הנשמה שלנו את העתיד הסמוי שעוד לא רשמנו בחיים המעשיים מכוונת אותנו בנסתר למצוא את הדרך שלנו. נמצא שהיעד דוקא קודם לדרך. לכן גם שומה עלינו לעסוק בציורי העתיד הורוד המיוחל כדי להתאזר בכוחות לדרך וכדי למצוא את הדרך שלנו.

על זה אנו מתפללים לריבונו של עולם "חדש ימינו כקדם". זכנו שסוף המעשה יהיה כמו המחשבה תחילה.