איך אפשר חס וחלילה לשכוח את הקדוש ברוך הוא | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים, המוליכך במדבר הגדול והנורא וכו', המוציא לך מים מצור חלמיש המאכילך מן במדבר, ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וכו' והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך וגו' [דברים ח].

רבי לויטס איש יבנה אומר: מאד מאד היי שפל רוח שתקוות אנוש רמה [אבות פ"ד].

איך יתגאה האדם כל עיקר וסוף הרמה חשובה יותר הימנו? ועל זה אמר מאד מאד הוי שפל רוח, להפליג בדבר ולומר כמה גדול עונשו של גסות הריח והוא מתגאה וכו'. אבל מדה זו של גסות הרוח צריך להתרחק ממנה עד הקצה האחרון, שאין לך מדה קשה ממנה. ורוב העבירות שבתורה תלויות בה. ולא עוד אלא שמשכחת הבורא יתברך מליבו של אדם שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך וזו היא ששנינו - שכל כך היא מדה רעה, שצריך להתרחק ממנה הרחק גמור, ולא יהיה בו ממנה כל עיקר כדעת ר' לויטס ומן הטעם שכתבנו, וכן הלכה. [פירוש רבינו יונה שם].

הנה כי כן פשט מחודש בפסוק.

"ושכחת את ה' אלקיך" הוא תוצאה מה"ורם לבבך", סבור בעל 'ברכת מרדכי'.

משום שכדברי הרבינו יונה ה"ורם לבבך" משכחת את הבורא יתברך מליבו של אדם.

נורא ואיום.

אבל לא הסביר רבינו יונה אם עונש, הוא או תוצאה נגרמת, נובעת, מה"ורם לבבך".

האיך מבינים זאת?

עלינו להבין כי לא מדובר כאן אודות נטילת כח הזכרון, במיוחד כאשר הדבר נוגע כלפי ה"ושכחת את ה' אלקיך" אין המדובר בנטילת כח הזכרון כלפי הבורא עולם.

מדובר כאן על נתק, על קרע, על יציאתו של כביכול הריבונו של עולם מתודעתו של גס הרוח.

אמר הכתוב: "תועבת ה' כל גבה לב" [משלי טז].

ואם, לא עלינו, הקדוש ברוך הוא מתעבו, הריהו מסתלק הימנו. הסילוק הזה הוא הוא ה"ושכחת".

אמר רבא: גס רוח אסור להכניסו לבית, דאמרי רבנן כל אדם שיש בו גסות הרוח נכשל באשת איש, שנאמר תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה רע.

ואפילו גדל כמשה רבנו לא ינקה מדינה של גיהנם. וכל מי שדעתו שפלה עליו הקדוש ברוך הוא מצילו מכל פורעניות שבעולם, שנאמר [ישעיה נז] כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. [כלה רבתי פרק ט]

הנה כי כן - זו היא המדה כנגד מדה.

גבה לב הוא תועבה - הקב"ה מתעבו ומסתלק הימנו.

שפל רוח הוא הוא משכן להקב"ה - הקב"ה שוכן בקרבו.

"כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".