חולשת הגיבורים | אליעזר היון

"כי תצא למלחמה על אויבך, וראית בשביה אשת יפת תואר, וחשקת בה ולקחת לך לאשה".


 לא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע. ירדה תורה לסוף דעתו של אדם: אם אין הקב"ה מתירה - ישאנה באיסור [רש"י ודברי הגמ' במסכת קידושין].


המפרשים, כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל מעירים ומעלים את התמיהה המתבקשת: וכי בגלל יצר הרע, התירה התורה איסורים מפורשים? האם חסרים פיתויים, דחפים, ורצונות של האדם שבעטים עשוי האדם לעבור ולבטל מצוות רבות אחרות?

נדמה, כי מוכרחים אנו להניח כי דווקא סיטואציה מלחמתית זו שונה בטבעה ממקרים אחרים, ורק בה 'ירדה תורה לסוף דעתו של אדם' וידעה כי לא יצליח לשלוט על דחפיו. בכל סיטואציה אחרת בה מתעוררים דחפים, רצונות או פיתויים אחרים, האדם צריך ומסוגל להתגבר.

השאלה שנותרה היא כמובן – למה? מה שונה הדחף במצב מלחמה מסיטואציה מפתה בחיי היום יום. 

הניסוי של זימברדו
הפרופ' זימברדו ותלמידיו [zimbardo 1971], פרסמו מודעה בעיתון כי נדרשים גברים צעירים בריאים, בגילאים ,17-30 לצורך מחקר חברתי על החיים בית הסוהר תמורת סכום של 15 דולר ליום. לצורך הניסוי הקימו החוקרים בית כלא מאולתר עם תאי אסירים סורגים ותאי בידוד [צינוק]. 21 הנבדקים שהיו גבירים בריאים בנפשם  ובגופם  התחלקו על ידי הטלת מטבע לאסירים וסוהרים, כאשר איש מהם אינו יודע מתי יתחיל המחקר  וכיצד הוא נדרש למלא את תפקידו. הנבדקים כולם הסכימו לתנאים.

ביום הראשון לניסוי  "נעצרו" כל  "האסירים" והובלו בניידות משטרה ל"בית הסוהר" נערך חיפוש בגופם והם הולבשו בבגדי אסיר שלא היו תואמים, לרגליהם הונעלו נעלי גומי והוצמדה שרשרת ברזל, הסוהרים לעומת זאת הולבשו במדי חאקי וחומשו באלות במשרוקיות ובמשקפי שמש. התנאים שנקבעו היו כי, אחת לזמן מה יספרו האסירים בשורה, הם יורשו ללכת שלש פעמים ביום לשירותים, והם יקראו לפי מספרים שהוצמדו למדיהם ולא לפי שמותיהם. האסירים נדרשו להישאר כשבועיים תמימים בכלא [זמן הניסוי] והסוהרים היו צפויים לעבוד במשמרות של שמונה שעות כשביניהם הם יוכלו ללכת לבתיהם ולהמשיך בחייהם.

לאחר שההכנות לאירוע הסתיימו, החלו החוקרים לעקוב אחרי ה"שחקנים" האם הם ימלאו את "תפקידיהם"? וכיצד?

התוצאות שניצפו היו מזעזעות עד שהחוקרים נאלצו להפסיק את הניסוי כעבור ששה ימים בלבד. מסתבר ש"הסוהרים" שהיו אפופי תחושת כח התעללו "באסירים" יותר ויותר. הם הציקו להם ערכו חיפושים בגופם בודדו אותם, העבידו אותם קשה ונהגו להעיר אותם תכופות באמצע הלילה לבדיקה וספירה, ההתעללות היתה קשה במיוחד כאשר "סוהר" היה משוכנע כי הוא נמצא ביחידות עם האסיר ואין איש צופה בו. האסירים ניסו בתחילה להתמרד אך פעולות התגמול של הסוהרים הפכו אותם לצייתנים פסיביים וחסרי חוט שדרה. יממה וחצי לאחר תחילת הניסוי נאלצו החוקרים לשחרר אסיר ראשון שסבל מדיכאון חמור, ובתוך ימים מספר שוחררו עוד ועוד אסירים עד שביום השישי היו האסירים הנותרים שרויים בזעזוע ובהלם קשה שהחוקרים נאלצו להפסיק את הניסוי לאכזבתם הרבה של ה"סוהרים".

זימברדו עצמו כתב כך:
כעבור ששה ימים בלבד נאלצנו לסגור את הכלא המדומה שלנו מפני שמה שראינו היה מפחיד. שוב לא יכולנו, אנחנו או הנבדקים שלנו, להבחין היכן מסתיים האדם ומתחיל התפקיד שהוא ממלא. רוב הנבדקים נעשו "אסירים" או "סוהרים", ולא יכלו להבחין בבהירות בין עצמם לבין התפקיד שמילאו. כמעט בכל מרכיב של התנהגותם, מחשבותיהם, ורגשותיהם חלו שינוים דרמטיים...נחרדנו משום שראינו נערים ["סוהרים"] מתנהגים כלפי נערים אחרים כאילו היו בעלי חיים בזויים ונהנים מהתאכזרות אליהם. נערים אחרים ["אסירים"] נעשו כנועים, מתרפסים, רובוטיים לא אנושיים, שחשבו רק על בריחה, על הישרדותם האישית, ועל שנאתם כלפי "הסוהרים" [פסיכולוגיה חברתית, הוצאת האו"פ].


יודגש שוב כי הנבדקים היו מתנדבים הם הסכימו לתנאים, והחלוקה ביניהם היתה באמצעות הטלת מטבע. זימרדו הגיע למסקנא בעקבות מחקרו [ה-לא אתי, אגב] כי כל אחד עלול להגיע למצבים קיצוניים ולבצע מעשים שלא היה מאמין כי הוא מסוגל לעשות.

חולשת הגיבור
כדי להסביר את הממצאים המדהימים הללו פיתח זימברדו את מודל הדה-אינדיווידואציה. לפי מודל זה, בתנאים מסוימים, בעיקר במסגרת של קבוצות, נוטים בני אדם לאבד את זהותם האישית ולהתמזג לחלוטין עם הקבוצה. בתהליך כזה, בו האדם חש אנונימי, הוא מודע פחות לעצמו ולנורמות חברתיות בהם החזיק במצב ה'רגיל', ולכן פוחתות העכבות ומנגנוני ההגנה המונעים ממנו ביצוע של מעשים אסורים ולא מוסריים כגון אלימות וכן הלאה.

נקודה נוספת השייכת למודל זה היא ה'כניסה לתפקיד'. זימברדו טוען כי מלבד תחושת הטמיעה בהמון והדה אינדוודואציה, גם קבלת התפקיד והפנמתו מסייעים לאדם להתגבר על מחסומי ההגנה המוסריים שפיעמו בו באופן סטנדרטי, והוא חש כי כעת לא הוא מחולל את הפשעים החברתיים אלא 'התפקיד' [השייך לקבוצה ולא אליו אישית], שלו, הוא כביכול מחוייב.

במודל של זימברדו, עשו שימוש רבים מהפסיכולוגים החברתיים בבואם להסביר את התנהגותם הבלתי מוסרית של חיילים בשדה הקרב. התנהגותם של חיילים אלו, שמאוחר יותר הזדעזעו, ולעתים לא האמינו כי הם בעצמם ביצעו כאלו דברים, מוסברת ומובנת כעת יותר לאור ממצאיו והסבריו של זימברדו, שתלה את התנהגות המחוללים בגורמים סיטואנציוניים ולא אנושיים [כלומר נובעים מאישיותו הבעייתית של האדם] ועל כן הם עשויים להתרחש אצל כל אדם.

כאשר יוצא איש ישראל למלחמה, ידעה תורה, כי הוא עשוי להילכד בסיטואציה ולאבד את המנגנונים המוסריים המעכבים שלו, בתהליך 'דה האינדוודואציה' אותו תיארנו. מאחר שמדובר בתהליכים סיטואציוניים, ולא אנושיים, הבינה התורה שגורמים אלו עלולים להתרחש אצל כל חיל ואצל כל לוחם, ועל כן בחרה התורה להתיר לו את אותה יפת תואר המגרה את יצריו. אך גם בהמשך, כאשר המלחמה הסתיימה, והמנגנונים הנפשיים חוזרים לתפקודם הנורמלי, התורה לא אוסרת את אותה יפת תואר על האדם, אלא היא מטילה עליו רשימת הגבלות שרק עם מימושן יתברר האם הוא אכן מעוניין בה, או שהיא לא היתה אלא פונקציה חולפת שסיפקה את דחפיו.

 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן