הכרת הטוב למצרים | עלון בית דוד

 לא-יבוא עמוני ומואבי, בקהל ה':  גם דור עשירי, לא-יבוא להם בקהל ה' עד-עולם...לא-תדרוש שלומם, וטובתם, כל-ימיך, לעולם. 

לא-תתעב מצרי, כי-גר היית בארצו
 
בשני מקראות אלה הסמוכים. זה לזה, משרישה בנו התורה את מידת הכרת הטוב. בדרך השלילה, על ידי הרחקת אומה שלא ידעה להכיר לנו טובה, ובדרך החיוב, כשנאסר עלינו לתעב את המצרי שנתן לנו מחסה בעת צרה. בדרך כלל, על אף החשיבות שיש לתורת המידות ולהקנייתן של מידות טובות, נמנעה התורה מלהכליל את תורת המידות במסגרת של ציוויי התורה. מדוע מדה זו של הכרת הטוב יוצאת מן הכלל, שזכתה לשני ציוויים?
 
כדי לחדד את השאלה, נתבונן באיזה ציוויים מצאה תורה לנכון לעגן את מדת הכרת הטוב. 
 
העמונים והמואבים נתבעים על מה שלא הכירו טובה על כך שאברהם אבינו הציל את לוט. דורות רבים עברו מאותו זמן ועד זמן יציאת מצרים, תקופה של קרוב לחמש מאות שנה רק הסטוריונים זכרו את האירוע ההוא. אף על פי כן באה התורה בדרישה שהיה עליהם לזכור זאת והתרשלותם גררה אחריה נידוי והרחקה לדורות עולם. המצרים אכן ארחו אותנו, אך לא היתה זו הכנסת אורחים לשם מצוה - במסגרת האירוח סבלנו ממארחינו סבל איום, ושילמנו מחיר יקר ביותר. אף על פי כן אסור לנו לתעב אותם. חייבים אנו להכיר להם טובה. על הצרות והעינויים הם נדונו ואף שילמו, אך אין בזה כדי לבטל את העובדה שנתנו לנו מחסה.
 
התורה בחרה בכוונה בדוגמאות אלה כדי להדגים לנו את חשיבותה השורשית של הכרת הטוב. אדם שהוא בעל מדות רעות, בעל גאווה או כעס, חסרה לו התשתית של צורת אדם, אך אדם שאינו יודע להכיר טובה, חסר לו יותר מזה: עיקר התכלית שלמענה נברא מוטלת בספק.
 
"ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן". הבהמה אינה שייכת למידות, לא שייך אצלה גאווה או כעס במובן של מדה רעה. אך גם בהמה מסוגלת להבחין בכך שהיא לא בראה את עצמה, שהיא אינה הפקר בעולם, שיש לה בעל הבית. אדם שמתעלם מכך שהוא יציר כפיו של הקב"ה, שמתהלך בהרגשה שאינו חייב לאף אחד דין וחשבון על מעשיו, שהוא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו, ואף אחד לא יגיד לו מה לעשות, אינו מגיע אפילו לדרגה של בהמה.
 
הידיעה שאדם הוא נברא, ובעיקר הפנמת ידיעה זו בלבו של אדם, היא תכלית בריאתו של האדם. הרמב"ן כתב בפרשת בא:
כוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו, שזו כוונת כל היצירה, ואין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין לעליון בתחתונים חפץ, מלבד זה שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו.
 
אדם מתפלל, לומד תורה, מפריש מכספו לצדקה, גומל חסד, והוא מתהלך בההרגשה ש"עשה טובה" לקב"ה. הרי הוא מקיים מצוות במסירות נפש, הלא הוא לומד במסירות נפש... ואם יש עניינים שאינם מסתדרים לשביעות רצונו, הוא תמה בלבו: כיצד יתכן דבר כזה, מדוע זה מגיע לי, וכי אינני מוסר את נפשי לתורה ומצוות?
 
מי שמודע לכך שאין לו משל עצמו כלום, שאין הוא אלא "נברא", שחייב הכל לבורא יתברך, ואין הבורא חייב לו כלום, הרי מחשבות כאלה רחוקות הן מלבו. רק אדם זה מסוגל לקבל באהבה את כל מה שמודדים לו, לא רק את מה שהוא. חושב לטוב אלא גם את מה שנראה לו רע.
 
הכרה זו, ככל שהיא פשוטה ומובנת מאליה, קשה ללב לקבל אותה. לכן מבקשת התורה להשריש אותה באמצעות הכרת הטוב שאנו חייבים לאחרים, והקפידה התורה על זה ביותר, עד שחייבה אותנו בהכרת הטוב למצרי - וקל וחומר לחברינו שגמלו לנו טובה
 
(ע"פ אור יחזקאל)
 

תגובות   

+1 #1 תזכורתadiya 2012-08-31 20:31
ב"ה

כדאי להזכיר זאת כל הזמן, זה עוזר לקיים את מצוות הכרת הטוב

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן