בין שני הרים | אליעזר היון

בין הר גריזים להר עיבל עמדו זקני הכהנים והלויים כשמולם על ההרים עומדים כל בית ישראל * לאחר כל ברכת 'ברוך אשר וכו' שהופנתה להר גריזים על מצוות והימנעות מעבירות סובבו הלויים והכהנים את פניהם להר עיבל והזהירו את העם בקללת 'ארור' על עברות ומעשים אסורים.

 
זר, אילו נקלע היה לאלוני מורה [ממערב לירדן] היה בוודאי נעצר בהתשאות אל מול המחזה הכמעט סוריאליסטי: שני הרים מצופים במליוני מליוני אנשים נשים וטף עומדים ומאזינים בשקט לקבוצה לא גדולה של זקנים הניצבים בגיא שביניהם כאשר מידי פעם מופרת הדממה בקול צעקת המילה 'אמן'. 
 
שני ההרים הם הר גריזים והר עיבל והזמן הוא ערב כניסת ישראל למולדתם. משה רבנו כבר נאסף אל עמו, יהושע בן נון תלמידו הוא מנהיג העם כעת והעם חצה זה לא מכבר את הירדן.  
 
עוד בטרם עבור העם את הירדן נפנו ראשי העם ומנהיגיו לביצוע הוראותיו של משה, אותם העביר ערב פטירתו. "הקמת לך אבנים גדולות ושמת אותם בסיד" היתה המצווה – הוראה ראשונה של המנהיג הדגול, ומשמעה: כתיבת התורה כולה על תגיה, וביאוריה, ובנוסף תרגום לשבעים לשונות על שנים עשר אבנים – אבן לשבט.
 
את האבנים הגדולות נטלו גבורי השבטים  מקרקעית הירדן [היבשה – לאחר שהירדן נקרע לפני יהושע והעם]  והניחו אותם אבני זיכרון מתחת לרגלי הכהנים נושאי ארון ה'. מכאן נשאו אותם הגבורים אל הר עיבל ויצרו מהם -כשהם שלמות וללא מגע ברזל- מזבח עליו העלו שלמים ועולות לפני ה'. שם, בהר עיבל, חקקו את כל התורה כולה כאמור בשבעים לשון מלבד לשון הקודש ואת הטקטסט החקוק סיידו בסיד לשמירה. אז עמדו הלויים וברכו והזהירו את העם כאמור בתחילת הכתבה [ועל כך עוד יורחב], ובסיום המעמד נטלו שוב נושאי האבנים את משאם והניחו אותם במלון בו שהו ואשר היה סמוך לעיר גלגל. 
 
בעיר הגדולה גלגל הרכיבו האבנים שוב מזבח שכעת עמד ימים רבים מתוך מטרה להזכיר בעזרת הטקסט החקוק בו את מצוות התורה ואת הנהגת הבורא. הדרך כולה, מהירדן ועד הגלגל כולל החניה בהר עיבל היתה בין 130ל- 140 ק"מ במונחים של היום. פרט זה ראוי לציון, שכן האבנים הכבדות נישאו בסך הכל על כתפיהם של שנים עשר אנשים אלא שאקט פלאי זה לא היה הנס היחידי בקונספט האבנים. גם כתיבתה של התורה כולה על ביאוריה ותגיה בשבעים ואחת לשונות ביום אחד אינה פעולה קונבנציונאלית - שגרתית שבכל יום.
 
הר עיבל והר גריזים
כאמור, עם הגיעם להר עיבל והעמדת מזבח האבנים הטעונות בתורה חולקו השבטים לשתי קבוצות שוות של ששה ששה שבטים. על הר עיבל – הר הקללה עמדו השבטים: ראובן, גד, אשר, נפתלי, זבולון, ודן. על הר הברכה, גריזים עמדו השבטים: שמעון, לוי, יהודה, יששכר, יוסף ובנימין. פרשנות היסטורית מספרת כי ההרים הצמודים עיבל וגריזים מהרי אפרים, זהים במראם ובכמות משקעי המים אותם צברו ממימי הגשמים, גם גובהם כמעט זהה: הר עיבל גבוה כשמונה מאות רגל והר גרזים גבוה ממנו קמעא. אלא שכאן מסתיים הדמיון ביניהם: גריזים הוא הר נהדר, עטוף צמחיה  וגנות ירק מלבבים עד פסגתו ועיבל לעומתו עקר שמם וצחיח. הדיפרנציאליות הזו ממחישה יפה לדעתם את משמעות הענין: הברכה והקללה אינן תלויות בנסיבות חיצוניות אלא הן תלויות בכושרנו הפנימי לקבל את זו או את זו. הן תלויות ביחסינו למה שמביא את הברכה ובבחירתינו האישית במה לדבוק.
 
מכל מקום זקני הלויים והכהנים עמדו בתווך בין שני ההרים ולאר שציינו עשרה פעולות פוזיטיביות ואחת   נגטיבית שהעובר עליהן או לחילופין מקיימן מחוייב בקללת 'ארור' או בברכת 'ברוך' בהתאמה.
 
ברכות וקללות היום האחרון
סדר הפעולות והארגון ההייררכי של האזהרות והברכות הן פונקציה ישירה כזכור של משה רבנו ערב פטירתו. ביום זה, שהיה גם יומו האחרון של משה, קורא אבי הנביאים לעמו "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון". בהנחה והעם יפנה עורף לאלוקיו ויבחר לעבור על מצוותיו ממתינו לו קללות מחרידות שיביאו להשמדתו ולמיגורו המוחלט. בין הקללות האיומות ניתן למצא מ- 'ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה', יככה ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחר ובחרב ובשדפון ובירקון ורדפוך עד אבדך',  ועד 'ואכלת פרי בטנך בשר בניך ובנותך אשר נתן לך ה' אלקיך'. בברכות ובשפע אפשר לזכות ב – 'ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך' 'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך' וגם 'יפתח לך ה' את אוצרו הטוב את השמים... והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע אל מצוות ה' אלקיך'.

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן