כך מרגישים הכרת הטוב | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך, כי באתי אל הארץ…" (כו ג)

וענית ואמרת לפני ה' אלקיך, ארמי אבד אבי" (כו, ה)

 

ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה. וענית - לשון הרמת קול. (רש"י)

 

מצוות הבאת ביכורים היא מהמצוות המעטות בתורה, שבהן קשור קיום המצוה בהגדת דברים. כנראה, שחשיבותה של מצוה זו היא לא בעצם קיומה בלבד, אלא גם בלימוד שעלינו להפיק ממנה, בשעה שאנו עוסקים בקיום המצוה. גם בעל ההגדה של ליל הסדר בחר דוקא בפסוקים אלה, בבואו לספר על יציאת מצרים. חובה מיוחדת מוטלת אפוא גם עלינו, להתעמק ולהבן את המסר שבהגדה זו.

 

התורה מחלקת את ההגדה הזו לשני חלקים: קודם כל "הגדתי היום … כי באתי אל הארץ", ואחר כך "ארמי אבד אבי". החלק הראשון מתייחס אל ההוהואל העתיד, ובו אנו מצהירים שה' הוא שנתן לנו את הארץ, ושאנו מכירים לו טובה על כך. ואילו החלק השני, מתייחס אל העבר, הוא מסכם בקיצור נמרץ את התהוותו של עם ישראל. תפקידו של החלק הראשון הוא ברור: להזכיר לעצמנו מי הוא בעל הבית. אבל לשן מה בא החלק השני?מדוע דוקא בהזדמנות זו חייבים לספר לא רק על יציאת מצרים, אלא גם על מה שקדם לזה, החל מ"ארמי אבד אבי"?

 

כאן עלינו להבהיר קודם כל, מה פירושו של המושג "הודאה". לכאורה, אין זה אלא ענין "פורמלי", אמירה בעלמא: "אני מודה לך מאוד". מדוע אם כן התורה מייחסת חשיבות גדולה כל כך לענין של הודאה? וכי צריך אדם לכוחות נפש מיוחדים, כדי להכיר טובה למי שהעניק לו מתנה? הלא זהו דבר המובן מאליו!

 

אכן, למרות שהדבר נראה קל, אין זה כך. אם נתבונן מה מסתתר מאחורי המלים "תודה רבה", נמצא שמעבר לעניין הנימוס, טמונה בתוכו גם משמעות מחייבת. אדם שאומר "תודה רבה", כאילו אומר: "עשית לי טובה, מגיע לך גמול עבורה,ואני מכיר בכך". איזה גמול? החשבון נשאר פתוח… הגמול כמובן נמדד לפי ערך הטובה. אבל קודם כל חשובה עצם העובדה, שקיים חוב, ושבזמן מן הזמנים הוא יוגש לפירעון.

 

טבעו של אדם, שאינו אוהב להיות כבול או חייב למישהו. אדם נזהר שלא להזדקק לפלוני, למרות שפלוני מסוגל לעזור לו, להלוות לו, לסדר לו עבודה. מדוע? "אינני רוצה להיות חייב לו. מי יודע מה יבקש ממני ביום מן הימים, ולא אוכל לסרב לו". אך לא תמיד אפשר לוותר על העזרה. כיצד מסתדרים עם ההרגשה הלא נעימה?

 

כאן בא היצר הרע, ומציע דרך משלו כיצד להסתדר. "פלוני עושה לך טובה? אל תהיה טיפש; הוא מנסה לעזור לעצמו.הוא מלווה לך משום שאין לו מה לעשות עם הכסף. אדרבה, אולי אתה עושה לו טובה כשאתה שומר על כספו?"... "בשבילו זה דבר של מה בכך.הוא מרים טלפון וזהו". "בטח הוא מרויח דמי תיווך". "בלאו הכי הוא נסע לכיוון שלך". כך הוא מרגיע את האדם, שבעצם אין הוא חייב לזולת כלום. בודאי, צריך לומר "תודה", אבל עכשיו, כבר אין לכך שום משמעות. זהו צ'ק ללא כיסוי…

 

כיצד בכל זאת, קורה לפעמים שאדם מרגיש הכרת הטוב אמתית, מחייבת?

 

הכל תלוי בנסיבות. מי שמעולם לא נזקק לגמ"ח, אינו מעריך את הטובה שבסידור הלואה. אבל מי שרגיל להתרוצץ בחיפוש אחר ערבים, להמתין שעות בתור לגמ"ח, ולחזור על זה מדי לילה, כדי "לגלגל" חובות, יודע להכיר טובה למי שמוכן להלוות לו את הסכום הנדרש בבת אחת, ובתנאים נוחים לקופה ארוכה… מי שזכה לקנות את ביתו בלי בעיות, רוטן על המתווך ה"מרויח הון תועפות" ללא טרחה, אבל מי שזוכה לכך רק לאחר חיפושים מייגעים, לאחר אכזבות אין ספור, אינו יודע כיצד להודות. הסכום הנדרש נראה לו פעוט…

 

כלומר: לפי גודל הבעיה, וכפי גודל הרגשת המרירות, כך גודל הכרת הטוב למי שבא ועוזר, למי שמוצא את הפתרון. במצב שכזה ההודאה באה מעומק הלב. אלא מאי? גם לזה יש גבול. בגרע הראשון, הרגשת התודה מציפה את האדם. הוא מוכן לגמול למיטיבו עולם ומלואו. אבל ככל שעובר הזמן, הרגשה זו הולכת ונעלמת. בודאי, הוא זוכר, הוא לא שכח. אבל הרגש נעלם. הכרת הטוב הופכת למשהו יבש, לחובה שצריך לקיימה, ללא התלהבות.

 

מה ניתן לעשות, כדי להחיות את הרגש? כיצד נוכל לקיים את חובתנו כראוי? ישנה רק דרך אחת: צריך לחזור אל העבר. צריך לחיות שוב  את כל התהליך מראשיתו. להזכר בכל הפרטים, לחיות את הפחד, את הדאגות, את היאוש שהיה מנת חלקו, ואחר כך את הרגשת ההקלה בבוא הישועה. ברגע שכל זה יעמוד לפני עיניו, כתמונה חיה, יוכל האדם לחזור אל אותה הרגשה של הכרת הטוב מעומק הלב. עכשיו, יקבל הגמול שהוא משיב למיטיבו את המימד הנכון, הוא לא יעשה כמילוי חובה, אלא כזכות שנפלה בחלקו.

 

עכשיו מובן, מדוע בליל הסדר אנו מתחילים בגנות, מדוע אנו חוזרים אל תרח ואל נחור. כל זה בא כדי המחיש לנו את מה שעברנו, עד שזכינו לצאת ממצרים ולהכנס תחת כנפי השכינה. ללא מרור, איין טעם לפסח ולמצה. רק מי שאמר את "ארמי אבד אבי" בכל הלב, יכול להגיע להרגשה אמיתית של "לפיכך חייבים אנו להודות". ואין אנו מודים "לה'", אלא "למי שעשה לנו את כל הניסים האלה". הנסים הם שעומדם לנגד עינינו כשאנו באים להודות למי שעשאם.

 

וכך גפ בהבאת ביכורים. הקריאה של "ארמי אבד אבי", אינה אמירה בלבד. "וענית ואמרת" - בהרמת קול. לשם מה דרוש כאן הקול? מי צריך לשמוע את הקריאה הזו? אתה בעצמך! מי שממלמל, אינו מסוגל להתרגש. וזה מה שנדרש כאן - הודאה מתוך רגש, הודאה של אדם, שהצרה עומדת לנגד עיניו כאילו זה עתה נגאל ממנה.

 

(ע"פ חכמה ומוסר)