רק במסירות נפש ניתן להושיע | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים (ג, יח)

מי שעוקב אחרי סיפור שליחותו של משה רבנו, והתייצבותם של משה ואהרן לפני פרעה, יבחין מיד בשינויים רבים בין אופן הציווי שנצטוו על ידי הקב"ה, ולבין הביצוע בפועל. אם נעמוד על הסיבה שהביאה לידי שינויים אלה, נוכל להפיק מכך לימוד מאלף גם עבורנו.

כך למשל, נאמר בציווי: "ובאת אתה... אל מלך מצרים, ואמרתם אליו, ה' אלקי העברים נקרה עלינו, ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר, ונזבחה לה' אלקינו" (ג, יח). ואילו משה רבנו בדברו אל פרעה, לא הזכיר בתחילה את "אלקי העברים", אלא "כה אמר ה' אלקי ישראל" (ה, א). וגם תוכן הבקשה השתנה: במקום "נלכה נא" אמר משה רבנו: "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר".

אחר כך, לאחר שהתריס כנגדם פרעה "לא ידעתי את ה"', כבר הזכיר משה רבנו את "אלקי העברים", אבל בתוספת מילים שלא נצטוה עליהם כלל: "אלקי העברים נקרא עלינו, נלכה נא... ונזבחה... פן יפגענו בדבר" (ה, ג)

הבולט ביותר בכל השינויים הוא בהרכב המשלחת שהתייצבה לפני פרעה: בעוד שמשה רבנו נצטווה "ובאת אתה וזקני ישראל" (ג, יח), לא מצאנו אלא למשה ואהרן שהגיעו אל פרעה: "באו משה ואהרן" (ה,א).

מה פשר כל זה ?

לפני המשלחת שהתייצבה לפני פרעה עמדו שתי אפשרויות כיצד לבקש מפרעה לשחרר את בני ישראל למשך שלשה ימים. דרך אחת היתה לומר, שכיון שהבינו שכך הוא רצון ה', הרי הם מעצמם באו לבקש, שתנתן להם חופשה כדי למלאות את רצון ה'. דרך שניה היא לבא בשם ה', ולומר שה' הוא זה שדורש מפרעה, שיתן לבני ישראל שלשה ימים כדי לעבוד אותו.

מה ההבדל בין שתי הדרכים?

נדגים זאת בעזרת משל. אשה שעבדה במשרד גדול החליטה, שעליה לבקש העלאת משכורת. לשם כך, היה עליה לגשת למנהל המשרד, ולשטוח לפניו את הבקשה בצירוף נימוקים מתאימים. ברם, זו לא היתה משימה קלה. המנהל היה אדם תקיף, והיה עלול להגיב בצורה מאד לא נעימה, אם בעיניו הבקשה לא היתה מוצדקת. מה עשתה האשה? היא ניסחה את הבקשה בצורה זו: "בעלי משוכנע, שעבודתי מצדיקה הכנסה יותר גבוהה, והוא רוצה שאחפש מקום עבודה יותר מכניס. האם באפשרותכם להעלות את משכורתי, כדי שאוכל לשמור על 'שלום בית'?"... גם אם המנהל לא יסכים, לא היא זו שדרשה...

כך היה גם כאן. לזקני ישראל היה יותר נוח לבא אל פרעה ולומר: "בעצם, לא באנו להתלונן. אנחנו עבדיך הנאמנים, המוכנים לעשות את רצונך בכל עת. אבל מה לעשות, הקב"ה שלח אותנו, הוא רוצה שנעבוד אותו, אולי אתה מוכן לשחרר אותנו למשך שלשה ימים, כדי שנוכל למלאות את רצונו". בדרך זו, לא היו נכנסים לשום סיכון; גם אם פרעה לא יסכים, הרי אין כאן מצדם שום עוול במה שהעבירו לו בקשה בשם ה'.

ברם, לא זו היתה כונתו של הקב"ה. ה' אמר למשה רבנו, שיאמרו לפרעה: "אלקי העברים נקרה עלינו... ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר". כלומר: לא הקב"ה דורש או מבקש, אלא אנחנו. כיון שזהו רצון ה', שנעבוד אותו במדבר, הרי ברצוננו לקיים את רצון ה', ואנו מבקשים ממך לאפשר לנו זאת. כמובן, שהיה בזה סיכון גדול, שפרעה יבין את הדברים כביטוי של מרידה. מדוע אם כן, העדיף הקב"ה את הדרך הזאת, אם היא מסוכנת יותר?

דוקא בשל כך!... הקב"ה רצה להיטיב עם עם ישראל, רצה לקרב את הגאולה, ולחסוך מהם את השלב האחרון, הקשה ביותר, של קושי השעבוד. לשם כך, היה דרוש גילוי של מסירות נפש מצד זקני ישראל. אילו היו הזקנים אכן מקיימים את רצון ה', היו נגאלים מיד...

אבל זקני ישראל לא היו מוכנים לכך. הם נשמטו והלכו להם, עד שהגיעו משה ואהרן אל פרעה לבדם. הם לבד, כבר לא יכלו לדבר בשם העם, ולכן היו מוכרחים לשנות את נוסח הבקשה. שוב לא יכלו לומר "נלכה נא", אלא הלכו בדרך השניה: הם אמרו בשם ה': "שלח את עמי". רק משהתעלם פרעה לגמרי מהצווי, באמרו "מי ה' אשר אשמע בקולו ," הוסיפו לומר "נלכה נא", שגם אם אין פרעה מוכן להכיר בסמכותו של ה', מכל מקום רצונו של העם הוא למלאות את רצון ה'. וכדי לשכנע את פרעה שאכן זהו רצון , העם הוכרחו להוסיף נימוק: "פן יפגענו בדבר ".

ונשאלת השאלה: מדוע באמת אמר הקב"ה למשה רבנו "ובאת אתה וזקני ישראל אל פרעה", אם בסופו של דבר לא התקיימה נבואה זו?

ברם, הרי הקדים הקב"ה ואמר: "ושמעו לקולך"... אילו היה משה רבנו בעצמו מדבר אל הזקנים, כפי שביקש ממנו הקב"ה, היה בכוחו לשכנע אותם להאמין בשליחותו, עד שלא היה נשאר שום פקפוק בלב; ואז באמת היו הזקנים הולכים אל פרעה במסירות נפש. משסירב משה רבנו ברוב ענוותנותו, ועמד על כך שאהרן ידבר במקומו, היה חסר משהו בשכנוע; אהרן לא היה אלא "כלי שני", ולא היה ניתן לצפות אצל זקני ישראל לאותה מידה של התלהבות. טענתו של משה רבנו "למה הרעות לעם הזה", אם כן, היתה צריכה להיות מופנית קודם כל - לא אל הקב"ה, כי אם אל עצמו!...

ע"פ העמק דבר