על כל מוצא פי ה' יחיה האדם | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

ויאמר ה' אל משה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי, אם לא: 

בכל יום ירד המן בבוקר והשליו בערב, ואילו כאן לא הוזכרה אלא ירידת המן, ולא בכדי. רק המן היה " לחם מן השמים", שכל מהותו היתה רוחנית, בעוד שהשליו היה אוכל טבעי שהגיע אליהם בדרך נס. ובאמת התמיהה היא גדולה: מדוע היה צורך להמטיר להם לחם מן השמים? מדוע לא הצמיח להם הקב"ה לחם טבעי במדבר, לחם של ממש? הלא כלל הוא בידינו, שעדיף למעט בנס ככל האפשר !

התשובה נמצאת בפסוק שלפנינו: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". רש"י מבאר שהיה כאן מבחן אם ישמרו את המצוות הקשורים למן; ונראה שעדיין יש מקום להסבר נוסף. בפשוטו כוונת התורה לומר שירידת המן מהווה ויוצרת את הנסיון "הילך בתורתי".

המטרה העיקרית שלמענה הוציא ה' את בני ישראל ממצרים היתה קבלת התורה. "קבלה" אין פירושה "הסכמה" חיצונית, פורמלית. מי שמקבל את התורה חייב להיות חדור בהכרה, שהתורה היא חיותו של היהודי, לא רק מבחינה רוחנית אלא גם מבחינה גשמית. יהודי חייב להרגיש שללא תורה הרי הוא כפגר מת, וחיים ללא תורה אינם חיים.

לכאורה מדובר במשימה בלתי אפשרית; אמנם הנשמה שמקורה בעולם הרוחניות מתענגת על התורה, ואין לה טעם בחיים בלי תורה, אבל כיצד ניתן לקשר בין גוף האדם שכולו גשמי, לבין התורה שכולה רוחנית? כיצד ניתן להפוך אותם לחטיבה אחת? דבר זה נשגב היה מבינתם של בני ישראל; כל ענין קבלת התורה היה רחוק מלבם וזר לרוחם.

היה צורך ללמד אותם, שחיותו של הגוף יונקת את כוחה מן הנפש. כשם שאכילה ושתייה זנים את הגוף, כך יש בכח הנפש להחזיק את הגוף, גם ללא אמצעים גשמיים. אדם פשוט עיקר חיותו מן הגוף, הגוף מחזיק את הנפש, משום שהיא חלשה ובלתי מפותחת; אבל אדם שזכה למעלות רוחניות הרי הנפש היא העיקר, יש לה מקורות מזון משלה והיא מפרנסת גם את הגוף, ללא צורך במזון גשמי. ככל שגובר חלקה של הנפש באדם, כך פוחתת התלות שלו בעולם הזה ובמצרכיו. 

לימוד זה נעשה באמצעות המן. המן לא היה מזון רגיל, ופעולתו לא היתה ניכרת בגוף: "הוא נבלע באיברים". המן היה מזון רוחני בלבוש גשמי; הוא הזין את הנפש, וכאשר הנפש היתה שבעה וחזקה, שוב לא היה לגוף צורך במזון גשמי כדי שיחזיק מעמד. כאן ראו בני ישראל לפני עיניהם, מדי יום ביומו, את מציאותו האמיתית של האדם: הנפש היא האדם, היא עצמאית לחלוטין, והגוף אינו אלא לבוש חיצוני.

זו גם הסיבה לכך ש"המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר". אוכל גשמי נמדד במשקל ונפח, הגוף שבע יותר ככל שמרבה האדם לאכול; אך המן היה מזון רוחני, הוא לא פעל באמצעות מערכת העיכול אלא באמצעות השפעתו על הנפש, ולכן לא היה תלוי במימד הגשמי של כמות.

את תמציתו של הלימוד הזה סיכם משה רבנו בתום ארבעים שנה: "ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

רק לאחר שראו ואכלו את המן, היה אפשר לדבר עמם על קבלת התורה. כל עוד שלא ידעו על קיומה של נפש האדם, שהיא עיקר והגוף טפל, היה המושג "קבלת התורה" דבר הנשגב מבינתם. רק עתה יכלו להבין, שקבלת התורה פירושו שמעתה תקבל הנפש שלהם מימד חדש. אם עד עכשיו נאמר "ומותר האדם מן הבהמה אין", הרי עם קבלת התורה ישתנה הכל.

כאשר אדם מחובר אל התורה, הוא שואב את מקור חיותו ממנה. נוצר כאן מהפך במבנה הפנימי של האדם: הנפש הופכת מדבר טפל ונגרר לדבר שהוא עיקר מהותו של האדם, וכל חיותו תלוי מעתה בנפש ולא בגוף. 

ע"פ תורת משה להאלשיך הק'