מפיו יבקשו תורה | בית דוד

• הדפסה
• דואל

עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ; הֱיֵה אַתָּה לָעָם, מוּל הָאֱלֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים, אֶל-הָאֱלֹהִים.

יתרו בא בעצה זו להקל על משה רבנו ממשאו הכבד מנשוא; ואם כן היה ראוי שיקדים בדבריו את העיקר, והוא מה שנאמר בפסוקים הבאים: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל ... ושפטו את העם בכל עת". מדוע היה צורך להקדים ולומר "היה אתה לעם מול האלהים ... והזהרת אתהם את חוקי האלהים", הלא תפקיד זה היה מוטל על משה גם בלאו הכי?

כשביקש יתרו להטיל על אחרים חלק מן הסמכויות של משה רבנו, היה צורך להגדיר מהו תפקידו האמיתי של משה כמוסר התורה לעם ישראל, שאותו לא ניתן למסור לאיש מלבדו. 

כאשר הרופא מצווה על החולה כיצד לנהוג, אין הבדל אם החולה שומע את הוראות הרופא מפיו או מפי שלוחו, ובלבד שהמידע יגיע לאוזני החולה בצורה מלאה ומדויקת. סטודנט יכול ללמוד את המקצוע שלו על ידי עיון בספרים, במקום לשמוע הרצאות באוניברסיטה, ובלבד שיבין את החומר היטב. אך שונים הדברים בלימוד התורה. את התורה הקדושה לא ניתן לרכוש באמצעות העברת חומר לימודי גרידא; היא מועברת רק מרב לתלמיד, כאשר הרב משפיע על התלמיד בכל היקף אישיותו: "גדולה שימושה יותר מלימודה".

שתי בחינות יש במסירת התורה שבהן קובעת אישיותו של הרב המוסרה מדור לדור.

התורה באה להורות לנו את דרך החיים, כיצד לקיים את המצוות, וכיצד להתנהג בכל עניני החיים, אך מלבד זאת יש בה קדושה עצמית. כל מלה ומלה שאדם לומד משפיעה עליו ומוסיפה בו קדושה. גם מי שיודע את כל התורה כולה, ולא יתחדש לו בלימוד זה שום דבר להלכה ולמעשה, מכל מקום הרי הוא מתקדש על ידי עצם הלימוד, וכמאמר הנביא (ישעיה נה): הטו אזנכם, ולכו אלי, שמעו, ותחי נפשכם.

ההשפעה של קדושת התורה תלויה ברב המשמיע ומלמד את התורה לתלמידיו. ככל שהרב דבק יותר בקוב"ה ובתורה, גם הקדושה שהוא מסוגל להעביר לתלמיד גדולה יותר. מטעם זה ביקשו בני ישראל בשעת מתן תורה לשמוע את עשרת הדברות מפיו של הקב"ה ולא מפיו של משה רבנו. בשעה ששמעו את שתי הדברות הראשונות מפי הקב"ה נעקר מהם יצר הרע, ועל זה נאמר: "ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך מיין". וכן אמרו שם במדרש: "כיון ששמעו אנכי ה' אלהיך נתקע תלמוד תורה בלבבם והיו למדים ולא היו משכחים".

כל הנביאים קיבלו נבואה מפי הקב"ה, אך הם לא היו מסוגלים להעביר אותה כפי שקיבלו אותם מפי הגבורה, משום שכלי הקיבול שלהם לא הכילו את כל קדושת התורה. מה שמסרו, לא היה אלא בבחינת "כלי שני". רק משה רבנו זכה לדרגת "שכינה מדברת מתוך גרונו", משום שכולו היה דבק בה' ובתורתו, ללא כל חציצה. זה מה שאמרו חז"ל : "כל הנביאים התנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר".