"יהיה בסדר"?? | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, והיה בעור בשרו לנגע צרעת (יג, ב)

מכל העונשים האמורים בתורה, לא מצאנו עונש פוגע כל כך בנקודה הרגישה ביותר של האדם: בכבודו. הרי גם על כבודו של מי שחייב מיתה חסה התורה: "לא תלין נבלתו על העץ". ואילו כאן אין גבול לבזיונות העוברים על החוטא: הגלייה, הרחקה, והוא בעצמו חייב להכריז: "טמא טמא יקרא"! מדוע לא חסה התורה עליו?

ידוע, שהנגעים באים על האדם כעונש על מה שחטא בלשון הרע וגסות הרוח, כמבואר בחז"ל. ואולם, אין העונש בא כגמול על העבירות שבעבר בלבד, אלא הוא משמש גם כהתרעה על העתיד, הוא בא להחזיר את האדם אל הדרך הישרה. ולכן אמרו חז"ל:

"קשה לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם הזה, אלא מתרה אותו ומלקה ביתו, חזר בו יפה, ואם לאו מלקה בבגדו, חזר בו יפה, ואם לאו באין בגופו."

הוי אומר: אדם שבא לידי הפסד, או שיש בביתו צרה, אל יאמר לעצמו: אין זה נורא כל כך, אפשר לסבול... מי שמנסה להתעלם ממצבו ועובר עליו לסדר היום, הרי הוא "מבעט ביסורים". גם אם אין ההפסד גדול, עליו לדעת, ששלחו לו התרעה מן השמים, כלומר: פשפש במעשיך, תיטיב את דרכיך! ואם כך עשה - יפה, ואם לאו - מוכרחים לשלוח לו תזכורת נוספת, מכאיבה יותר, פוגעת יותר.

ולא זו בלבד. גם אירוע שהוא "כמעט אסון", מצב של סכנה, מהוה תזכורת מן השמים, גם אם הסכנה חלפה בסופו של דבר; ואם לא יטיב את מעשיו, עלולה הסכנה להפוך לאסון. "אם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו", אמרו חז"ל. היסורים עדיין לא הגיעו, אלא הוא רואה אותם מרחוק, הם ממשמשים ובאים, ואזי הזמן לפשפש במעשים, כדי שלא יבואו עליו באמת.

נגעי בתים ונגעי בגדים משמשים, כאמור, כהתרעות מוקדמות. גם נגעי אדם, המשמשים כ"התרעה אחרונה", אינם באים על האדם בפתאומיות. כדי שאדם יהיה טמא בטומאת צרעת, יש צורך שיהיה "נגע", כלומר שהבשר יהפך ללבן, ובנוסף לכך "סימן טומאה": שער לבן או בשר חי בתוך הנגע. כשהנגע פוגע באדם, הוא מתהווה בשני שלבים. דבר זה מבואר בפסוק שלפנינו: בתחילת הפסוק נאמר, שהתהווה בבשרו "שאת או ספחת", כלומר שהבשר נהפך ללבן, ואחר כך "והיה בעור בשרו לנגע צרעת", שעל ידי הופעת סימן הטומאה, כגון השער הלבן, הוא הפך לצרעת.

ברגע שמגלה אדם שחלק מעור בשרו הפך ללבן, הוא עדיין אינו טמא, אבל הוא יודע שהוא נמצא במצב של סכנה. ברגע שיופיע סימן טומאה, הוא יוכרז כצרוע על כל המשתמע מכך: שילוח אל מחוץ לעיר לתקופה בלתי מוגבלת, "טמא טמא יקרא" על עצמו בלכתו בדרך, בושה וכלימה לו ולמשפחתו. מי שיש מעט שכל בקדקדו, יזדרז לחזור בתשובה. רק שוטה ירגיע את עצמו "יהיה בסדר "...

האם התורה לא חסה עליו? על חסר דעה שכמותו, אין מה לחוס! מי שרואה את התהום פעורה לפניו, ואינו מתרחק, אינו ראוי שירחמו עליו. וזו כוונת המדרש, המביא כאן את הפסוק: "כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע - ללמדך, שאין הקב"ה חפץ לחייב בריה ... ובמה חפץ, להצדיק בריותיו, וה' חפץ למען צדקו."

ע"פ שערי שמחה