אכילה לשם אכילה? | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

האספסף אשר בקרבו התאוו תאוה (יא, ד)

הרבה תמיהות ישנן בפרשה זו, פרשת המתאוננים. מה גרם לבני ישראל למאוס במן עד כדי כך, שהיתה נפשם "קצה בלחם הקלוקל"? והרי גם בשר היה להם בשפע, ומה חסר להם?

תגובתו החריפה של משה רבנו גם היא תמוהה, וכי אין זה אנושי, שכח התאוה מתגבר באדם? וכי כל כך גדול היה החטא, עד שהוצרך לומר את המילים הנוראות: "למה הרעות לעבדך ... לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה", "הרגני נא הרוג"!

אין זה אלא שאותה תאוה שנתאוו בני ישראל, לא תאוה טבעית היתה; לא היה זה הדחף הטבעי שניתן לכל אדם באשר הוא אדם. וכך כתב רש"י בפסוק "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם": "אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו". דוקא השכנת השכינה בתוכם גרמה להתפרצות של תאות האכילה!

היתכן?

אכן דוקא בשל מדרגתם הגבוהה והנעלה, הגיעו למה שהגיעו; כגודל העלייה, כך גודל הנפילה. על ידי השראת השכינה בתוכם הגיעו למדרגה, שניטלה מהם לחלוטין תאוות האכילה. למה הדבר דומה? לאדם הצופה במשחק מרתק, שלא יתפנה לשום דבר אחר בעולם... הוא לא יגע באוכל המוגש לו, הוא אף לא ירגיש כלל ברעבון, עד שיגמר המשחק... כשהרגישו בני ישראל את מתיקות הקירבה לה', הפכו כל ההנאות שבעולם לדבר טפל וחסר טעם.

לא כולם היו מרוצים מכך. המתוקנים שבהם התענגו על מצב זה, הם לא הצטערו כלל על "החסרון" של חוסר תיאבון, הם שבעו נחת מעונג רוחני. אבל היו ביניהם אנשים פשוטים, מגושמים, שלא יכלו להשלים עם המצב החדש. גם מהם ניטל - בעל כרחם - כח התאוה הטבעי, אך הם דוקא התמרמרו על זה, הם אמרו: הלואי שנזכה שוב להרגיש תאוה "רגילה", להיות אדם באשר הוא אדם, "נפשנו יבשה!!"

בכך היה החומר שבחטא המתאוננים: אדם רגיל אינו נתבע על כך, אם הוא ממלא את תאות לבו, כל זמן שאינו חורג מגבולות המותר. אצלו, התיאבון הוא דבר טבעי. אבל הם, לא למלאות את תאוותם באו - שהרי כלל לא היתה להם תאוה! הם "התאוו תאוה", הם ביקשו שתנתן להם ה"זכות" להיות בעלי תאוה, כלומר: הם הכריזו, שמדרגה רוחנית, קירבה להשם אינה שוה בעיניהם כקליפת השום, והם מוכנים לוותר עליה תמורת נזיד עדשים...

כאן פקע כח הסבל של משה רבנו. על כל חטא, בין כשחטאו בעגל, בין בעוון המרגלים, היה מוכן להגן עליהם, לבקש רחמים עליהם - משום שהיה מדובר בסטיה מן הדרך. עדיין היה גוף העם בריא, אלא שנתקף במחלה; גם מחלה חמורה - ניתן למצוא לה מזור. אך כאן התברר, שיש רקבון בגוף, ולא מחלה בלבד. אם אין הם מסוגלים להעריך מעלה רוחנית, אם רק תענוגי בשר מענינים אותם, אזי אין כלל עם מי לדבר, אזי אין שום אפשרות להשפיע עליהם, אי אפשר להנהיג עם שכזה - "כי כבד הוא ממני"!! לפיכך מובנים מאד דברי משה רבנו "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם...". בודאי שגם הוא ידע ש"היד ה' תקצר?". בודאי לא עלה על דעתו, שה' לא יוכל לספק את כמויות הבשר הדרושות. אלא שכך היתה טענתו: אם למלאות את בטנם בלבד היו חפצים, בודאי שאין שום קושי להשביע את רעבונם; אבל הלא גלוי וידוע לפניך, שלא לזה נתכוונו, אלא את התאווה בעצמה הם רוצים - לתאוה הם מתאוים, ואם תתן להם כל בשר ודגים ומטעמים שבעולם, עדיין לא תשקיט את רעבונם ולא תרווה את צמאונם, ואדרבה, ככל שירבו לאכול - יגדל התיאבון! "תנה לנו בשר ונאכלה", את האכילה הם מבקשים, אכילה לשם אכילה...

מה היתה תשובתו של הקב"ה? "היד ה' תקצר" - גם לזה אמצא תיקון. "עד אשר יצא מאפכם", כאשר תראו את התאוה כשהיא ערומה, כאשר יופשטו מעליה ה"בגדים" היפים המסתירים את פניה המכוערות, כשתגעלו ממראה האנשים הזוללים כבהמות, אזי תבינו במה חטאתם ...

ע"פ באר משה