לימוד התורה מסביב לשעון | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

והיה כשבתו על כסא ממלכתו, וכתב את משנה התורה הזאת על ספר...
והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלקיו (דברים יז, יח-יט)

מלך בישראל הוזהר בתורה על כמה וכמה דברים: שלא ירבה לו נשים, שלא ירבה לו סוסים, כסף וזהב, שלא ירום לבבו ושיכתוב לעצמו שני ספרי תורה. חלק מצווים אלה שייכים למלך בלבד, אך חלק מהם שייכים לכל יהודי, מגדול ועד קטן, אלא שהאזהרה נאמרה למלך משום שהוא זקוק לה ביותר.

דוגמא לכך היא אזהרת "ולא ירום לבבו". אף על פי שהוזהר בה המלך, למדו ממנו בקל וחומר: אם התורה מצפה מן המלך, שמכח משרתו חייב הוא להתנהג בגינוני כבוד, וחייב הוא להטיל אימתו על הבריות, להיות שפל רוח, והיא אוברת עליו להתגאות בלבו - הדיוט על אחת כמה וכמה, שעליו להתרחק מן הגאוה בתכלית הריחוק, וכמו שכתב רבינו יונה (ג-לד): "הגאוה [היא] מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות הנפש".

המלך נצטווה לכתוב לעצמו שני ספרי תורה - האחד מונח בבית גנזיו, והשני הולך עמו בכל מקום. צווי זה שייך אמנם במלך בלבד, אך אם נתעמק בתוכן הדברים, ונחקור לשם מה נצטוה המלך על כך, נוכל להבין שגם הדיוט שייך לצווי זה, לא פחות מן המלך.

בפשטות אנחנו מבינים שספר התורה חייב ללוות את המלך על כל צעד ושעל, כדי שיוכל לנצל כל רגע פנוי ללימוד התורה. אך בתורה נאמר "למען ילמד ליראה את ה' אלקיו". המטרה היא השגת היראה. בלימוד התורה היה אפשר לצאת ידי חובה על ידי קביעות עתים לתורה, אך כדי לקנות יראת ה' יש צורך שבכל רגע ורגע תהיה התורה עמו. כך מבאר המסילת ישרים (פרק כה):

"כמו שרוב ההתבונן הוא הדרך לקניית היראה התמידית, כך היסח הדעת וביטול העיון הוא המפסיד הגדול שלה … הוא מה שציוה הקב"ה אל המלך 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למעל ילמד ליראה את ה' אלקיו', הא למדת שאין היראה נלמדת אלא מן הקריאה הבלתי נפסקת".

מה הסבר הדבר? מדוע יש צורך בלימוד בלתי פוסק כדי לזכות ביראה ה'? ומלבד זאת, הלא באמת המלך טרוד מאד, הוא עסוק בהנהגת המדינה, ומה יועיל לו ספר התורה הצמוד אליו, אם אין לו אפשרות לפתוח אותו ולהגות בו בכל רגע?

נוכל להבין זאת מהמשך דברי המסילת ישרים שם:

"ותדקדק שאמר (הפסוק) 'למען ילמד ליראה' ולא אמר 'למען יירא', אלא לפי שאין היראה הזאת מושגת בטבע, כי אדרבה רחוקה היא ממנו מפני גשמיות החושים, ואינה נקנית אלא על ידי לימוד, ואין לימוד ליראה אלא ברוב ההתמדה בתורה ודרכיה בלי הפסק, והוא שיהיה האדם מתבונן ומעיין בדבר הזה תמיד בשבתו בלכתו בשכבו ובקומו, עד שיקבע בדעתו אמיתת הדבר".

יש לימוד ויש לימוד. יש לימוד שבו קונים את חכמת התורה, ידיעת התורה, דרכי הפלפול ודרכי ההוראה. לימוד זה יכול להתקיים גם כשהוא נעשה לעתים קבועות, ואין ההפסקה חייבת לגרוע מאיכות הלימוד. אך יש לימוד שמעלה את האדם ומקרב אותו לקב"ה, כשהוא שובר את מחיצות הגשמיות החוצצות בין האדם לקונו. זהו "לימוד ליראה".

לימוד זה אינו סובל הפסקה. ברגע שאדם מסיח את דעתו מן התורה, שבות כל אותן מחיצות אל מקומן כבתחילה, ועליו להתחיל שוב מבראשית. רק התעסקות רצופה ובלתי פוסקת בתורה מסוגלת להעלות את האדם למדרגות רוחניות. גם אם ידע את כל התורה כולה על בוריה, עדיין לא היגע לדרגה של תלמיד חכם אמיתי.

ניתן היה להסיק מכך, שאין לאנשים פשוטים כמונו כל סיכוי לזכות אפילו במדרגה קטנה של יראת שמים, הלא טרודים אנו עד למעלה מראשנו בהוויות העולם הזה, ומי מאתנו מסוגל ללמוד לימוד כזה, ללא היסח הדעת?

אך כאמור, דוקא במלך נאמר הציווי הזה. כיצד יכול המלך לעמוד בכך, ומה יעזור לו ספר התורה המהלך עמו, כשאינו הוגה בו?

מדברי המסילת ישרים שהזכרנו ניתן ללמוד, שאין צורך בלימוד בפועל בכל רגע ורגע. העיקר הוא שלא יהיה היסח הדעת, שהאדם לא יסיח דעתו מן התורה. משל למה הדבר דומה? לאדם שחלה במחלה קשה ושוכב בבית החולים למשך חדשים ארוכים. אי אפשר שבני המשפחה יעזבו את עיסוקיהם ויתעסקו בחולה בלבד. בעל כרחם יעסקו בפרנסתם, בעסק או בהוראה, בלימודים ובניהול הבית. אך ברור שתמיד ובכל רגע תהיה המחשבה נתונה לבן המשפחה החולה, הדאגה והתוחלת ילוו אותם באשר הם, ובכל רגע פנוי תחזור המחשבה מאליה אל החולה, בלי שיהיה צורך בתזכורת מבחוץ.

כך גם לימוד התורה - אם הלימוד הוא קבוע בנפש, אם יש השתוקקות תמידית, הרי גם בשעות העיסוק בענייני העולם אין האדם בטל מן התורה. אמנם בפועל אין הוא עוסק בלימוד התורה, אך המחשבה קיימת, היא ממתינה בסבלנות עד שיתפנה, וברגע הפנאי היא צפה ועולה כאילו מאליה. יתכן שהלימוד יצטמצם לשעה אחת ביום, בכורח הנסיבות - ובכל זאת, כל עוד שאין כאן היסח הדעת, ניתן לומר עליו "וקרא בו כל ימי חייו".

לשם כך ספר התורה מלווה את המלך בכל רגע ורגע: כדי שיזכור אותה, כדי שלא יסיח דעתו ממנה. ולא המלך בלבד, אלא כל אדם שזוכה לכך, ורק הוא, זכה ליראת שמים אמיתית.

(ע"פ שיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ)