שידוך מן השמים
הושלמה בהצלחה שליחותו של אליעזר - נאמן ביתו של אברהם והוא מוצא בחרן בדרך נס את הנערה המושלמת ליצחק - רבקה בת בתואל * יצחק לוקח את רבקה אל אהל אמו, נושא אותה לאשה, מתאהב בה ומתנחם על מות אמו
קרן אור באפלה: בביתו של אברהם שאיבד לא מכבר את רעייתו שרה, שוררת סוף סוף שמחה, יצחק (40) נשא לאשה את בת דודתו - רבקה בת בתואל [נכדתו של בת אחי אברהם נחור]. את הכלה הצעירה (3) הביא נאמן ביתו של אברהם – אליעזר הישר מחרן - ארץ מולדתו של אברהם אבינו. היה זה לאור בקשתו המפורשת של אברהם כי "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו". במסע על טבעי מדהים שהיה רצוף בנסים מופלאים מצא אליעזר את רבקה על יד באר המים, ולאחר חלופי דברים עמה [ראה הרחבה בהמשך] ידע האיש כי ילדה – נערה זו היא המיועדת לבן אדוניו. בתום דין ודברים עם הוריה ואחיה, ולאחר שהנערה הביעה את הסכמתה לבא עמו הם יוצאים במסע חזרה לארץ. עם הגעתם לארץ כנען נתקלת השיירה ביצחק שיצא לשדה לשוח בתפילה. הרושם הראשוני שעושה יצחק על רבקה כה עז - שהיא נופלת מן הגמל. יצחק לוקח את רבקה ומביא אותה לאהל אמו המנוחה. עם הגעתה של רבקה לביתה החדש מתרחש נס: מעל האהל 'קשור' היה ענן כל עוד היתה שרה בחים חיותה. בנוסף שרתה תמיד ברכה בעיסה ונר היה דלוק באופן רציף מליל שבת לליל שבת. עם פטירתה של האם הראשונה נעלמו שלשת הארועים המטפיסיים הללו. כעת, עם כניסתה של רבקה אל האהל, שבו אותם אלמנטים ניסיים לשרור בבית החדש – ישן. מלבד נסים אלו, נפתחו שוב פתחי האהל שנאטמו עם סילוקה של שרה, ונפערו שוב לרווחה לכל עני ורש, כפי שהיה נהוג בימי חייה של האם. יצחק מבחין בכל זאת, נושא את רבקה לאשה, מתאהב בה, ומוצא ניחומים על מות אמו ברעייתו החדשה.
|
פרשנות – פסיכו אנליטית |
כשמספר אליעזר למשפחתה של רבקה את סיפור שליחותו הוא מספר גם את הדיאלוג שלו עם אדונו ובתוך הדברים מזכיר גם את תהייתו בפני אברהם בדבר הסכמתה של המשודכת לבא עמו: "ואמר אל אדוני: אלי לא תלך האשה אחרי"? על כך משיב לו אברהם כי יצחק לא ילך אל מחוץ לארץ כנען.
בשאלתו של אליעזר מופיעה מילת השאלה "אולי" אלא שחדי עין יבחינו בוודאי כי השימוש במילה "אולי" מקבל כאן כתיב חסר והוא נקרא "אלי". רש"י מרגיש בכך והוא מבהיר כי לא לחנם השתמש אליעזר בלשון זה, מאחר שבמלה "אלי" התכוון הוא אכן "אליו" כלומר לאליעזר, שכן בת היתה לו לאליעזר וחפץ היה להשיאה ליצחק, אלא שאברהם סירב מחמת היותו של אליעזר נצר למשפחה שקוללה בקללת 'ארור' ואין יצחק השייך למעמד של 'ברוך' יכול להשתדך עם 'ארור'.
בפירוש זה של רש"י ניתן לראות עקבות של רעיון פריודיאני מאוחר יותר המוכר לנו כיום כ'פליטת פה פרוידיאנית'. מה פשרו של ביטוי זה? פרויד בדברו על הכוחות הלא מודעים המסתתרים בנפשו של האדם גילה כי בחוויותיו היומיומיות של האדם מסתתרים פעמים דחפים מודחקים ולא מודעים המבקשים למצא פורקן, וכיוון שהם עומדים בסתירה למציאות ולמוסכמות החברתיות הם באים לידי ביטוי בעקיפין. אחת מן הדוגמאות היא אותה 'פליטת פה פרוידיאנית' שהיא ביטוי למחשבה או למשאלה לא מודעת שהאדם לא הצליח להדחיקה לגמרי. לדוגמא, אורח לא קרוא מגיע לבקר את ידידיו, בעל הבית מקבל את פניו בשמחה מעושה והוא קורא "חבל – אה יופי שבאת לבקרנו" וכן הלאה.
גם אליעזר הנאמן לאדונו לא חפץ להזכיר את משאלתו ציפייתו בפני מארחיו, אלא שלשונו בגדה בו והיא גלגלה את הרצון הלא מודע האמיתי שלו "אלי לא תלך האשה אחרי".
כעת גם מובן מדוע עשה שימוש אליעזר דווקא כאן, כשהוא חוזר על השיחה שלו עם אברהם, בניסוח "אלי" ולא קודם לכן בשיחה המקורית שלו עם אדונו שם הוא הוגה דווקא נכון את "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי", מאחר שגם כאן לא אמר אליעזר בכוונה "אלי", ורק הביטוי השגוי 'נפלט' לו שלא ברצונו, מאידך, אצל אברהם, אולי ממוראו כמו גם מכבודו של רבו, גם ב'טעות' לא 'ברח' לה ה- "אלי".
|
ואברהם זקן
עובדת החיים הטריוויאלית לפיה אדם שגילו גבוה – מזדקן, לא היתה קיימת עד אברהם אבינו. האנשים לא היו מזקינים. ובמלים אחרות, לא היה שינוי חיצוני - ויזואלי בין נער כבן 17 לבין אביו או סבו כבן ה- 80. ה'זקן' הראשון היה אברהם אבינו. ה'זקנה' הופיעה לאור בקשתו המפורשת של אברהם שאמר כי לא ייתכן כי אב ובנו ילכו יחדיו ולא יהיה כל הבדל חיצוני ביניהם, הבריות, במצב כזה, יובכו, ולא ידעו לחלוק כבוד לאב הבוגר יותר. שמע ה' את טיעונו של יקירו ואמר לו: "יפה דיברת, ואתה תהיה הראשון שילבין לך זקנך".
מכל מקום, אברהם אבינו מודע לזקנותו וליום מיתתו הקרב והוא חפץ להשיא את בנו בטרם יפרד מן העולם. לשם כך הוא מזמין אליו את עבדו ונאמן ביתו – אליעזר. לפני שנמשיך, מלה על האיש: אליעזר היה בנו של נמרוד, המלך הרשע שניסה לרצוח את אברהם. לאחר שניצל אברהם מכבשן האש נתן לו נמרוד את בנו כעבד עולם. בשונה מאביו הרשע היה אליעזר איש אשכולות, אדם מושלם ובעל מעלה. מרבו אברהם למד תורה לרוב עד שהיה 'דולה ומשקה' ממנה לאחרים, כלומר לומד ושואב מרבו תוכן רוחני ואינטלקטואלי, ומלמד ומעניק אותו לאחרים. אגב, על שום תכונת 'דולה ומשקה' זו כונה העבד בראשי התיבות שלה 'דמשק אליעזר'. פרשנים היסטוריוגרפיים מספרים כי צדקותו של העבד היתה כה רבה עד שהיו דומים פניו לפני רבו הצדיק אברהם, ועוד הם מספרים כי אליעזר היה אחד משלשה עשר האנשים שזכו להיכנס לגן עדן בעודם חיים כשהם 'מדלגים' על שלב המיתה. ועם זאת, אל מול כל מעלותיו הרבות של אליעזר יש להגביל ולציין כי אליעזר היה מצאצאיו של כנען בן חם, ועל כן נתון היה תחת הקללה שנתקלל בה סב סבו – כנען על ידי נח זקנו. קללה זו העמידה את אליעזר, למרות צדקותו, בסטטוס של 'ארור'.
מיד עם הופעתו של העבד לפני רבו מצווה עליו אברהם: "שים נא ידך תחת ירכי" כשהמשמעות האופרטיבית היא – הישבע לי. האיכון של יד אליעזר תחת ירכו של אברהם מבוסס על ההלכה כי הנשבע צריך להישבע כשהוא מחזיק בידו אובייקט קדוש כל שהוא כגון מזוזה או ספר תורה. כיוון שכך ביקש אברהם כי יאחז העבד בשעת שבועתו באובייקט המצווה החביב עליו – מילתו, שבה קיים כזכור, בצער ובייסורים, את מצוות ברית המילה זה לא מכבר.
וכך השביע אברהם את עבדו: "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי ישוב בקרבו. כי אל ארצי ומולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק". אל ארצי – אור כשדים, ואל מולדתי – העיר חרן. אליעזר מפנים את דברי אדונו ורק מגיב בשאלה אחת: "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם"? על כך מגיב אברהם בנחרצות: "השמר לך פן תשיב את בני שמה". יצחק, שהיה קדוש מרחם, עולה תמימה ו'בוגר ניסיון העקדה', לא יכול, אליבא דאברהם, לצאת אל חוצה לארץ - מקום שאיננו קדוש בקדושתה של ארץ ישראל. אם לא תיעתר הנערה לבא לארץ, מבטיח אברהם לנאמנו, הרי ש"ניקית משבועתי זאת", ובקונסטלציה כזו, יאתר אליעזר את בת הזוג באחת מבנות משפחות ענר אשכול וממרא הנכבדות, היושבים כאן בארץ. ומפני מה לא שלח אברהם את שלוחו הישר אל ענר אשכול וממרא שנחשבו לאנשים ישרים וחיוביים? ותמיהה זו מצטרפת לתהיה נוספת, שכן על פי מה שאנחנו יודעים היתה לאליעזר, הצדיק והנאמן, בת מושלמת. מדוע לא הציע איפא אברהם לנאמנו וחביבו, להיות למחותנו? הפיתרון לשתי התהיות נעוץ במאפיין המשותף לארבעת האנשים - מוצאם הגנטי הכנעני. כולם היו בניו של כנען, כולם היו זרעו. ומאחר שכבר נקבע כי כנען מאופיין בסטטוס של 'ארור', אין יצחק העומד במעמד של 'ברוך' יכול להידבק - במישור הרוחני – בנערה השייכת לקבוצה העומדת תחת קללת 'ארור'.
פרשיית באר המים
אליעזר יוצא לדרך כשהוא מלווה בעשרה אנשים מטובי עבדיו של אברהם. פרשנים טוענים כי ההקפדה על מנין אנשים היתה לצורך ברכת אירוסין שחיובה בעשרה במידה ויגיעו הדברים לידי כך. מלבד האנשים לקח עמו אליעזר גם עשרה גמלים מגמלי אדוניו [עם המאפיין המובהק שלהם – רסן בלסתותיהם כדי שלא ירעו ויגזלו משדות זרים], טעונים במטען יקר ערך: תכשיטים, בגדי נשים, מגדנות, זהב וכסף ועוד מתנות לרב. בנוסף החזיק עמו העבד שטר רשמי עליו חתום אברהם אדונו המצווה את כל רכושו ליצחק יורשו.
הדרך שתיזמונה המסורתי עמד על שבעה עשר יום ארכה לאליעזר וחבורתו כשלש שעות בלבד בעזרתה האדיבה של 'קפיצת הדרך' שזימן ה' לעבד אברהם. בסביבות השעה 3 בצהריים 'נחתו' אליעזר והחבורה בנחור, עיר מולדתו של אברהם, שנקראה גם ארם נהריים [להבדיל מארם צובה] מאחר ושוכנת היתה בין שני נהרות. אליעזר, ראש הקבוצה, החליט להבריך את הגמלים בצמוד למקור השתייה של המקומיים – באר המים הממוקמת מחוץ לעיר ואז הוא פונה לה' ומעמיד לפניו אתגר, מטלה, או משאלה בלתי צפויה בעליל: "הנה אנכי נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים. והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה: שתה וגם גמליך אשקה, אתה הכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע, כי עשית חסד עם אדני". אליעזר, לא הספיק לסיים את המלים האחרונות "עם אדוני" והנה מופיעה לקראתו נערה קטנה, כבת שלש, וכדה על שכמה. לנערה זו קראו רבקה בת בתואל, אך קודם שנמשיך, כמה מלים על בתואל.
האיש העשיר ביותר בחבל פדן ארם באותם ימים היה בתואל. כספו ומעמדו הרם הפכו אותו לנכבד בעיני התושבים והם מינו אותו למלך עליהם. בממלכה הקטנה של בתואל היו החוקים פטרריארכליים לגמרי. בת הנולדת לאי מי מן התושבים, מושהית היתה בשורת הולדתה לאביה, עד שלשה ימים, שמא לא תחיה. כ'תגמול' על עיכוב הבשורה, היה אביה 'זוכה' בה כאשר היתה מגיעה לגיל שלש ושלשה ימים ומבצע בה מעשה אינוס. חוק נוסף, זוועתי לא פחות, היה 'חוק הבתולות'. נערה בתולה העומדת בערב נישואיה, היתה מופיעה קודם אצל השליט המקומי, בתואל, ומשם היתה נלקחת לבית בעלה. אגב, על שום חוק זה, כונה בתואל בשמו זה.
ביום זה בדיוק, הגיעה בתו של בתואל, רבקה, ל'גיל המתאים' - שלש שנים ושלשה ימים, ואביה ביקש לבצע בה את זממו, כמנהג המקום. רבקה שגילה האינטלקטואלי עלה באופן ניכר על גילה הביולוגי, חשה בתשוקותיו האפלות של אביה מולידה, והיא נטלה את כדה ונמלטה בגפה אל מחוץ לעיר אל עבר המעיין, אל עבר אליעזר עבד אברהם.
אליעזר מבחין בנערה והוא מבחין גם בדבר פלאי נוסף: עם הגעתה של רבקה אל עין המים החלו המים לעלות לקראתה בדרך על טבעית. אליעזר מבין שמדובר בדמות נעלה והוא רץ לקראתה ופונה אליה עם הבקשה אותה השמיע רק דקות ספורות קודם לכן לאלוהים: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך". פרשנים מוסריים טוענים כי למרות המים שעלו לקראת רבקה והסמן הכמעט ברור מכך כי מדובר באישיות ייחודית, ביקש אליעזר לבחון גם את טוב ליבה של הנערה, לאמור, אין צדקותה הרוחנית מעידה בהכרח על רמת טוב ליבה ה'גשמית' יותר. על כך עונה לו רבקה כמעט אינסטינקטיבית: "שתה אדוני". לאחר שאליעזר מסיים לשתות, פונה אליו רבקה ואומרת: "גם לגמליך אשאב, עד אם כילו לשתות".
המראה הכמעט סוריאליסטי של נערה קטנה [כבת שלש], העומדת אל מול עשרה גברים חסונים ובידיה הקטנות רצה ריטואלית בין הגמלים לבין באר המים משכנע את אליעזר העומד חרישית ותוהה האם זו הנערה אותה אותה הועיד אלוהים לבן אדונו, כי אכן זו היא, והוא מוציא מצקלונו נזם זהב במשקל בקע, ושני צמידי יד השוקלים עשרה זהב.
על אף בטחונו הרב של אליעזר כי שליחותו אכן הצליחה, נותר עוד תנאי – מגבלה אחד שעדיין לא אוששה: שיוכה של הנערה למשפחתו של אברהם, שכן אברהם כזכור ביקש מעבדו כי על הכלה המיועדת לבא ממולדתו, ממשפחתו. הוא פונה לרבקה ושואל לזהותה: "בת מי את? הגידי נא לי, היש בית אביך מקום לנו ללין". רבקה באורח פלא, מבינה כי אליעזר הוא איש של אברהם, וכי השאלה נועדה לברר האם היא שייכת ל'משפחה', והיא עונה לו בפירוט יתר: "בת בתואל אנכי, בן מלכה, אשר ילדה לנחור [אחי אברהם]". בנוסף מזמינה אותו רבקה ברוחב לב אל ביתם: "גם תבן גם מספא רב עמנו, גם מקום ללון".
לתשובה טובה מזו לא יכל אליעזר לצפות. הוא משתחווה לה' ומודה לו על שרשרת הארועים המופלאה שהובילה אותו הישר אל נערה מושלמת ממשפחתו של אדונו אברהם.
משא ומתן
בינתים רצה רבקה אל אמה לספר לה את אשר ארע. מדוע דווקא לאמה? באותם ימים, היו הנשים יושבות בבתים שנבנו עבורן לצורך מלאכתן, והבנות היו שוהות שם עם אמהותיהן. מלבד זאת, לאחר נסיון האונס של בתואל, לא יכלה רבקה לראות שוב את פניו של אביה והיא העדיפה לגשת לאמה. את שיח הבנות שומע אחיה של רבקה, טיפוס שלילי בשם לבן אותו עוד נפגוש רבות בהמשך, ולאחר שהוא מבחין בתכשיטים על ידיה של אחותו, הוא ממהר לצאת החוצה לפגוש את העשיר שמחלק מתנות.
כשהוא רואה את אליעזר הוא פונה אליו במתק שפתיים: "בא ברוך ה', למה תעמוד בחוץ, ואנכי פיניתי הבית, ומקום לגמלים". במלים 'פיניתי הבית' התכוון לבן, שמבין כי מדובר בעבדו של אברהם הצדיק, כי הוא רוקן את הבית מעבודה זרה.
אליעזר נכנס לבית, מסרב לארוחה שהוצעה לו ופונה מיד לענין."עבד אברהם אנכי" פותח אליעזר, "וה' ברך את אדוני בצאן ובקר, כסף וזהב, ועבדים ושפחות, וגמלים וחמורים. לעת זקנתו נולד, לאדוני בן בשם יצחק, ועלי הוטלה השליחות למצא לו כלה ממולדתו וממשפחתו. בן זה יירש את כל נכסיו של אביו, כפי שמצויין בשטר הרשמי אותו אני נושא עמי. בשרשרת מופלאה של נסים הוכיח אלוהים כי בתכם רבקה היא זו המיועדת לבן אדוני. כעת אמרו לי האם אתם מאשרים לקחת את רבקה אתי לארץ כנען ובכך תושלם שליחותי, או שאתם מסרבים ואז אמשיך לתוכנית ב' ואפנה לחפש את הכלה מבנות לוט או מבנות ישמעאל".
אך סיים אליעזר את דבריו, ולבן שהיה חצוף מטבעו, קפץ לפני אביו ואמר "מה' יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע או טוב". אליעזר שמח על הבשורה, מודה שוב לה' ומעניק לרבקה כלי כסף וכלי זהב בגדים, וללבן ואמה מגדנות.
להיטותם של לבן ובתואל 'להיפטר' מרבקה נבע מסיבה פשוטה: חששם שבני המקום ישמעו כי רבקה עזבה את העיר לפני שבוצע בה מעשה אינוס על ידי אביה כמו שנהוג היה לעשות לכל הכלות המקומיות. אלא שלרוע מזלם, התפרסמה השמועה אודות ארוסיה של רבקה במהירות, ואנשי המקום החלו נקהלים על בתואל כשהם מטיחים בו: "אם תעשה לבתך כשם שעשית לבנותינו מוטב, ואם לאו הרי אנו הורגים אותך". בתואל, מסכים לדברי אנשיו והוא הוגה תכנית פשוטה. הוא מזמין את אליעזר לסעודה, כאשר בתוך מנתו הוא מחדיר מנת רעל קטלנית שתהרוג את שליחו של אברהם במקום. אליעזר, ששמח על סיום השליחות, נעתר להזמנה והוא מסב עם משפחת הכלה לארוחת ערב. בתוך כך, הופיע מלאך ובלי משים החליף את צלחתו של בתואל בצלחתו של אליעזר. בתואל נוגס מן האוכל ומת במקום.
התכנית נכשלה.
למחרת בבוקר, מבקש אליעזר לחזור לארצו לבית אדונו, אלא שאז מנסים אמה ואחיה של רקה לעכבו: "תשב הנערה אתנו ימים או עשור, אחר תלך". אליעזר מבקש מהם כי לא יעכבוהו שהרי ה' הצליח את דרכו, ולאחר דין ודברים הסכימו כי ישאלו את פי הנערה. רבקה שומעת את שאלתם של אמה ואחיה שלא מנסים להסתיר את דעתם בקשר לתשובה אותה היו רוצים לשמוע, והיא מגיבה במילה אחת: אלך.
רבקה מתלווה לאליעזר, וזוכה עמו, כמו בהלוך, לקפיצת הדרך. באותה שעה בדיוק יצא יצחק לכיוון מערת המכפלה להתפלל על קברה של אמו. השיירה נתקלת בו ורבקה שמתרשמת כל כך מהצעיר מולה נופלת מן הגמל. היא שואלת אל אליעזר לזהותו של האיש והוא משיב לה בפשיטות "הוא אדוני". רבקה מכסה בצניעות את פניה בצעיפה, ואליעזר מספר ליצחק את סדרת הנסים שארעה עמו.
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...