חכמינו לימדונו פרק חשוב מאוד בבניין האדם,בפיתוח האישיות ובעבודת ה' והוא,"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". אדם לא יכול להתקדם בחיים אם יעסוק רק בלימוד תיאורטי של הערכים. ניקח למשל את מצות הצדקה, אדם שכל יום ילמד על חשיבותה של הצדקה, אבל לא יוציא מכיסו זוז ליתנו לעני, הרי שהוא לא פעל בנפשו כמעט כלום בנושא, לעומתו אדם ששכל יום ייתן מטבע לצדקה, כמה רושם הוא משאיר בנפשו פנימה בשל המעשה. ומכיוון אחר, את מי אנו הכי אוהבים ? את מי שאנו הכי מטפחים בפועל, משקיעים בו ומתמסרים אליו.
כך יצווה עלינו ריבונו של עולם להקריב לו קרבנות,למען נתקרב אליו. נאמר בפרשתנו,"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". שואלים חז"ל, למה התיבה "מכם" נמצאת בין התיבות "יקריב" ו"קרבן", לכאורה הייתה צריכה התורה לכתוב, אדם מכם כי יקריב קרבן לה', אלא באה התורה ללמדנו שתפקיד הקרבנות לקרב אותנו אל ה'.
נכון שהקרבנות תפסו תפקיד נכבד בקרב עובדי האלילים, אבל הם לקחו עניין הקרבנות למקום אחר לגמרי. הם אמנם זיהו את השורש בנפש האדם, את הצורך שלנו להתחבר לאין סוף, לחיות איתו בשלום. אבל במקום להשיג שלום אמיתי, שמצריך לעבור שינויים, לתקן קלקולים בנפשנו, להתקרב אל הבורא, הם הציעו שלום מדומה, שיש בו התפרצות רגשות, פורקן יצרים ושוחד לאלים. הם באו לרתום את האלים לשרות האדם, באו לשים את האדם במרכז (תפיסה אגוצנטרית). גם היום אפשר לראות גישות דתיות/מיסטיות בעולם ובישראל שבהם ההתייחסות לאל עדיין דומה לזאת.
אכן כאשר חלה התדרדרות בעם ישראל ועבודת הקרבנות לא הייתה מלווה בעבודה פנימית של התבטלות לאין סוף, של הקרבה עצמית, של תיקון האדם. באו הנביאים ונלחמו נגד פולחן הקרבנות הטכני.
כך ישעיהו הנביא זועק "למה לי רב זבחיכם יאמר ה'..."(ישעיה,א,יא), ובהמשך נבואתו הוא קורא לעם לשוב בתשובה, לערוך שינוי אמיתי באורח החיים, "הסירו רע מעלליכם מנגד עיני,חדלו הרע...".
וכך ירמיהו הנביא זועק "עלותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי" וכן במקומות נוספים.
הנביאים מוסרים לישראל שה' לא רוצה מתנות מהם, אם האנשים חושבים שהם עושים טובה לה', שירצו אותו בקרבנות, או בלשון עכשווית יחתימו כרטיס ויסמנו V , "היו עלי לטורח" אומר ה'.יש בעבודה כזו סוג של עבודה זרה.
אנו לעיתים שומעים אנשים אומרים "לא רוצה טובות", למה הם מתכוונים? הרי טבע האדם ששמח כשמטיבים לו, אז מדוע במצבים מסוימים אנו לא רוצים טובות? התשובה פשוטה, כאשר אנו מרגישים שהטובה חיצונית, בלי לב, בלי נשמה, אין לנו חפץ בה.אנו לא נרוויח מטובה כזו כלום.
כעין זה אומר ריבונו של עולם לישראל, כל עבודת הקרבנות שנתתי לכם להקריב אלי, אל תחשבו שאתם עושים לי איזו טובה בכך, אין לי שום צורך בכך.בעולם שלנו המילים "צריך" ו"רוצה", קרובות מאוד זו לזו. אני צריך אז אני רוצה, אני רוצה כי אני צריך.אבל ריבונו של עולם רוצה שנקריב לו קורבנות לא בגלל שהוא צריך אותם. הוא נתן לנו את המצוות כדי לצרף אותנו, לחבר אותנו, לתקן אותנו. הוא נתן אותם לטובתנו.נתן לנו אפשרות להיות שותפים בתיקון עולם.לכן כשאנו באים להקריב קורבן אנו מכוונים לשם שמים, אבל גם יודעים שהשפעתם, פעולתם היא עלינו, לתקן אותנו ואת העולם.
בודאי גם היום כשאין לנו לבושתנו בית מקדש, אנו יכולים להתקרב אל ה'. חז"ל אומרים שהיום שולחנו של אדם משמש במקום המזבח. אם אנו מברכים את ה' על המזון שנתן לנו, אם אנו מעדנים באכילה את היצרים שלנו, אם אנו מכניסים אורחים וסועדים אותם על שולחננו ואומרים על השולחן דברי תורה, אנו כאילו אוכלים משולחנו של מקום.
אבל רק כאילו,ברור שאנו לא יכולים להגיע לאותה דרגת התקרבות, גם חסרה לנו ההתקרבות הצבורית של כל ישראל, ההתאחדות מסביב לבית המקדש ועבודת ה'.
שנזכה לראות בבנינו,ולשמוח בתיקונו בב"א.
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"החברותא - איילת השחר, שד' חמד 21 מודיעין עלית. 1800-202-502 או 08-9140600. פקס 073-2590898
Please wait...