פרשת נצבים: "כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא".
 

המדרש רבה (ח', ג') מביא שכוונת התורה היא על ידיעת חכמת התורה שהיא אינה רחוקה ובלתי ניתנת להשגה אלא הכל תלוי "בפיך ובלבבך לעשותו", המדרש מצטט את פסוקו של שלמה המלך במשלי (פרק כ"ב) "ראמות לאויל חכמות, בשער לא יפתח פיהו".

ראמות הכוונה לאבן יקרה שאינה מצויה וכך יחס האויל כלפי החכמה שהיא יקרה ואינה מצויה ולבטח אין לו את האפשרות להשיגה ולכן בשער לא יפתח פיהו.
 

מבאר המדרש: רבנן אמרו הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותם עוסקים בתורה, שואל את הנוכחים: כיצד אדם לומד תורה בתחילה? משיבים לו: תחילה קורא המגילה, אחר כך ספר, אחר כך בנביאים, ואחר כך בכתובים, כשהוא גומר את המקרא, שונה את התלמוד ואחר כך בהלכות ואחר כך באגדות.


כיון ששומע כך אומר בלבו: אימתי אני לומד כל זאת? וחוזר מן השער לאחוריו. וזו כוונת הפסוק שהטיפש כיון שהחכמה ולימוד התורה נראה בעיניו כדבר שאין ניתן להשיגו הוא חוזר לאחוריו ואינו מתחיל ללמוד כלל.

 

המדרש ממשיך במשלו של ר' ינאי: למה הדבר דומה? לכיכר שהיה תלוי באויר, טיפש אומר: מי יוכל להביאו? פיקח אומר: הרי מישהו הניח אותו שם (כדי שיורידוהו) , מביא הפיקח סולם או מקל ארוך ומורידו. כך מי שהוא טיפש אומר: אימתי אקרא את כל התורה? ומי שהוא פיקח שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה.

מסיים המדרש: אמר הקדוש ברוך הוא "לא נפלאת היא", ואם במציאות שלך היא נפלאת הרי זה בגלל ש"ממך" אתה לא עוסק בה. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.


לכאורה אין המשל דומה לנמשל. בנמשל יש חילוק דעות בין הטיפש שלדעתו אי אפשר ללמוד את כל התורה, לבין החכם שלדעתו אפשר וניתן ללמוד את כל התורה, ואילו במשל כולם יסכימו שניתן להוריד את הכיכר בעזרת סולם או מקל ארוך. בנוסף, מדוע יש חלוקי דעות האם ניתן ללמד את כל התורה הרי ניתן לראות ולבדוק את חכמי ישראל האם הם למדו במהלך ימי חייהם את כל התורה.

כשמתבוננים במקרא "כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". עולה התמיהה הרי המסקנה היא שקרוב הדבר מאד והוא תלוי בפינו וליבנו, ואם כן כיצד יתכן שאדם יטעה ויחשוב שלימוד התורה רחוק בשמים או מעבר לים, כיצד תיתכן סטיה וטעות כה גדולה?

רבנו המאירי מגדולי הראשונים מבאר לנו את הקצב בלימוד התורה שאינו דומה הקצב וההספק בתחילת הלימוד לבין הקצב וההספק לאחר שנים אחדות. וכדוגמת הבריתא באבות שנאמר בה "יכול אדם ללמוד תורה בעשר שנים" אין הכוונה שבכל שנה הוא לומד עשר אחוזים, אלא מתחיל במעט ומוסיף ועולה עד שבמשך עשר שנים מסיים את כולה, ויפה שעה אחת של לימוד בסוף משעות רבות של לימוד בהתחלה.

 

הגמרא (ברכות מ') מבארת את הפסוק (שמות ט"ו, כ"ו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו..." שכוונת הכפילות שמוע – תשמע, אם שמוע תשמע ואם לאו לא תשמע, ולימדה הגמרא בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק וכלי מלא אין אפשרות להוסיף עליו, אבל הקב"ה אינו כן, כלי מלא מחזיק וריקן אינו מחזיק.

 

כעת ניתן להבין את טעותו של הטיפש שבאמת אינו טועה בחישוביו ובאמת אם האדם היה נשאר בהספק וקצב לימודו כמו בעת התחלת לימודו הרי שודאי לא יתכן במאה ועשרים שנות חיים ללמוד את כל התורה, ולכן הטיפש אומר אימתי אקרא כל התורה, מתייאש ומרים ידיים ועוזב את בית המדרש, אולם החכם שגם הוא בתחילת דרכו אינו יודע כיצד ניתן להספיק וללמוד את כל התורה כיון שבתחילת הדרך הוא לא רואה בפועל כיצד בהמשך הקצב יגבר וההבנה תשתפר, אך למרות הכל הוא מתחיל לשנות וללמוד ובהמשך הדרך מגלה כיצד הקצב וההספק קופצים עשרת מונים.

 

המשל יובן אף הוא : בתחילת הדרך כשרואים את הכיכר תלויה באויר הטיפש מתייאש ומרים ידיים מבחינתו אין אפשרות להביאה וכך אין אפשרות ללמוד את כל התורה והיא רחוקה אי שם בשמים או בעבר הים, החכם משוכנע שהדבר אפשרי ואינו מרים ידיים ובהמשך הדרך מוצא את הדרך להביא סולם או מקל ארוך ולהוריד את הכיכר וכך בלימוד התורה ככל שמתקדמים יש יותר הבנה, הגברת הקצב, זיכרון וסיעתא דשמיא.

 

אחים יקרים: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", אסור להרים ידיים, צריך להתחיל ללמוד תורה, וכך דף ועוד דף מצטרפים לפרק שמצטרף עם עוד פרקים למסכת שמצטרפת לעוד מסכתות לסיים בעזרת ה' את כל התורה, "לב חכם בימינו – יתבונן בצד ימין של הספר כמה הספקתי ולא נהיה כ"לב כסיל בשמאלו" – כמה עדיין נשאר לי