גאולה בעקבות האפלה | הרב משה גרילק

• הדפסה
• דואל

"נוצר תאנה יאכל פריה.

שנמשלה התורה לתאנה:

מה תאנה ו (אילן) כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם". (מסכת עירובין)

 

"מה זית אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים -
אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". (מסכת מנחות)

 

ט"ו בשבט הצמיח גם מלוא הטנא פירות הגות משובחים. הדמיון שבין האדם לאילן עוד נקבע בתורה: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ יט). דמיון זה הסעיר את רוחם של הוגים חדי עין ורגישי לב. הדברים מצאו את ביטויים בכל גווני הקשת של המחשבה היהודית בפילוסופיה, בקבלה, במוסר ובחסידות.

 

הקשר הבלתי ניתק שהמצוות התלויות בארץ קשרו בו את האדם לאדמה ולצומח חידד את המבט. הוא צפה באילן וראה בכל העובר עליו את השתקפות גלגולי חייו, כפרט וכעם.

 

כך בפסוקי התנ"ך, שדימו את הישר ל"עץ שתול על פלגי מים" (תהילים) או את הצדיק הפורח כתמר (שם). כך בהרחבתם של חז"ל אשר ידעו כי "הכל מן האילן" (ילקוט שמעוני). הכל, גם חיותו הפיזית של האדם, גם חיי רוחו ונפשו, לפחות מכוח הדימוי של ישראל, תורה, ארץ ישראל ועוד, לאילנות.

 

לדוגמה:

"מה הגפן נשען על גבי קנה, כך ישראל נשענים בזכות התורה הכתובה בקנה".

"מה ענבים יש בהם מאכל ומשקה, כך ישראל יש בהם תורה ומעשים טובים".

"מה אגוז אתה לוקח אחד מן הערימה וכולם מידרדרים ומתגלגלים זה אחר זה, כך ישראל, לקח אחד מהם כולם מרגישים".

ואלו דוגמאות בלבד, דוגמאות ללימוד ולהפקת לקחים מחיי האילן.

 

אולם, גם עצם קביעת יום ט"ו בשבט כיום מפנה בחיי האילן ופירותיו, הביאה להתבוננות, למחשבה ולמסקנות.

 

מן הראוי היה, שאלו השואלים, לקבוע את יום חג הפרי ביום הולדתו, שעה שמציץ מבעד לענפי האילן ומודיע על הופעתו, זהו יום הולדת טבעי כיום הולדת תינוק. אך לא, זהו מבט שטחי. ההלכה קבעה את יום החנטה, את תחילת התהוותו כיום של התעוררות ומעט חג. כך, הוסיפו המתבוננים, כך על האדם לנהוג. אל לו לדון ולשפוט ולתקן רק את מעשיו ופעולותיו, ולהפקיר את שרשי מעשיו אלו, הלא הם מחשבות הלב, הרגשות הסמויים, ההרהורים התת-מודעים. החנטה הטובה קובעת את טיב הפרי. המחשבה הטהורה והנקייה מפסולת מידות רעות, היא חנטה טובה לפרי המעשים הגלויים. גם אותם חובה להעביר בפלס החינוך העצמי.

 

גוון נוסף ראינו בדבריו של רבי ישראל הגדול, הראשון לשושלת ריז'ין בחסידות:

"בטו בשבט עולה השרף באילנות" שכן, ההתחדשות שבעולם כללית היא ומקיפה את כל היקום, את הדומם, את הצומח, כמו את האדם החי. ובשעה שמים חדשים מרעננים את האילנות הקפואים בחורף, פורצת הרעננות גם לעורקיו של האדם מישראל. זכר לדבר בפרשת שבוע זה, פרשת בשלח (המזדמנת כל שנה בסביבת טו בשבט) זו פרשת קריעת ים סוף לאחר היציאה ממצרים, פרשת הגאולה ממצרים שבחומר וברוח. כך גם הטבע משחרר עתה ממצרים שלו, למרות החורף הקופא ומקפיא עדיין את היקום.

 

בשורה לך האדם יום זה! תקווה לכל אדם שחורפו מעיק עליו עד כדי יאוש מאפשרות בוא אביב חדש.

 

ומן הפרט אל הכלל.

הנביא ישעיהו הוא שראה כבר את "כימי העץ ימי עמי" (ישעיהו ס"ה רב).

 

ואכן במשלי ההוגים היהודים, נמשל עם ישראל לעץ העומד עירום וקופא בחורף. הסופות מטלטלות אותו ומאיימות לעקרו. מצבו לכאורה אנוש וללא תקווה, אולם גם בשעה זו, בעצם ימי החורף, שעה שהקור מקפיא כל פעולה הנראית לעין, יונק לו האילן חיות מחודשת ממעמקי האדמה, ואוגר כוח ליום בו יחלוף החורף....

 

כך ישראל, נתונים לביזה ולמשיסה ללא הרף, קדרות החורף מכבידה ולא נראית קרן אור באופק כלשהו. אולם דוקא במעבה העין האפלה נרקם לו לאטו אור הגאולה. למראית העין החיצונית שולטים היאוש, הקור והזרות, אולם "השרף כבר עולה באילנות" ושעתו עוד תבוא.

 

מהו כח עמידתו של העץ - ישראל בימי חורף העמים? כעץ, גם הוא, אם יונק הוןא את חיותו מן השרשים, לא תפיל אותו כל סערה שבעולם. תגזול ממנו את ענפיו ופירותיו, תפגע בצמרתו, תציגו עירום בחוסר כל, אך כל עוד השורש טמון באדמה הטבעית, יעבור כל סופה בשלום.

 

כעץ וכאילן - כן עם ישראל.

 

אלו פירות מעטים, כברכת חג, לטו בשבט שחל השבוע

 

פורסם במדור "דע את יהדותך" מעריב, 16.1.81