טו בשבט | הרב משה גרילק

• הדפסה
• דואל

 

ארץ מצמיחה מצוות

ט"ו בשבט היא סיפורה של ארץ ישראל, שלה בלבד. זהו סיפור מחזור ארבע עונות השנה בה. מחזור הזריעה והקליטה, החנטה והלבלוב וגם סיפור הכמישה שאחריה פריחה מחודשת. ואף כי הטבע מספר סיפור זה בכל קצות תבל, שונה הוא כאן בארץ ישראל, מסופר הוא על אדמה זו בזיקוק שבעתיים, כאן, ורק כאן, חונטים האילנות ומצמיחים... משמעות. כאן, ורק כאן, מטפחים חקלאיה – החיים ע"פ תורה – זן מיוחד של פירות, הוא זן פרי המעשר.
מעשר – הוא, כידוע, עשירית הפרי הצומח, התבואה שבשלה, הירקות שגדלו. עשירית אותה מפריש החקלאי בשעת אסיפת היבול, לטובת הזולת. ההפרשה היא לטובת הלוויים שלא זכו לקרקע בארץ ישראל. יש שנים בהן ההפרשה היא לזכות עניי העם שנאלצו בעניים למכור את נחלתם. ויש שנים שחובת ההפרשה היא לטובת... עצמו. לאכילה בתנאים שונים מן הרגיל, רוחניים מיוחדים, בירושלים דווקא, תוך הקפדה על כללי טהרה מסויימים שיצרו חגיגיות ורוממות הרוח.

 

מעשר זה הוא חלק אחד ממערכת שלימה של חוקי חקלאות שהטביע, בכח צו התורה את חותמם בימי קדם, על הקרקע והאיכר היהודיים. בין חלקי המערכת האחרים אנו מבחינים במצוות הפרשת תרומה לכהן, בחובת הבאת ביכורים, בצו המחייב להותיר את פאת השדה ללוקטים העניים, לגר ליתום ולאלמנה, ועוד מצוות רבות המתמזגות למסכת אחת שבמרכזם גלום הרעיון "שבשדהו של אדם מישראל אין הזרע מניב פירות לבעל השדה בלבד. אף אילן יהודי לא משגשג רק לבעליו" (ר' ש"ר הירש)

 

החקלאות עבודת האדמה ועצם הקשר למולדת נרתמו בארץ למרכבת השאיפה הרוחנית המעדנת את החיים עצמם. ההנאה החמרית, הטבעית, הפשוטה והבריאה, עולה במציאות חיים זו, בדרגה, ובאורח פרדוקסלי לכאורה, מחדדת את ההנאה.

 

" כיצד שואפים וחותרים למטרות רוחניות באמצעים טבעיים, איך מנשאים את ההנאה הטבעית לדרגה נאצלה של קדושה? ערכים נעלים אלו לומד החקלאי היהודי מכל שעורה ושיבולת של שדהו ומכל פרי הצומח, הפורה, הגדל ומבשיל על אדמה יהודית – פורח למען הרוחניות, למען חיי חושים מעודנים שהיו לאציליים על ידי כח שמימי עליון ולמען אהבת האדם. הקב"ה קשר אותות תורתו המאלפת בכל שלב ושלב של חיי האדם השולט בטבע במצוות ו"כבשוה" ובמיוחד בשטחים הרגישים שבהם מתחילות להתעורר הנטיות הבהמיות ושאיפות "הרכוש וההנאה", היצרים האפלים של אנוכיות ותאוה – אם כל חטאת ואויבי היעוד האלוקי שהוטל על האדם" (שם).

 

זו, בשורות ספורות, תורת המעשר היהודית. בשבת העם היהודי על אדמתו, שינתה מערכת זו בתרגולת מתמידה את אופי העם. בכח הצו והמעשה החוזר על עצמו ללא הרף, פתחה את לבו לראות ולהבחין בצרכי הזולת. תחושת החסד התפתחה מתוך מערכת זו. אותותיה ניכרים בנו עוד בימינו, במצוות הצדקה שהכל מודעים לה ורבים מקיימים אותה בפועל ובתמידות.

 

אך מה לה לתורת צדקה חקלאית זו ולט"ו בשבט? מדוע אנו מעלים דווקא היום מערכת זו על נס? למה דוקא היום, באמצע החורף הקר והגשום, כאשר האילנות עודם עומדים בעירומם?

 

נפנה אל המקורות:

במשנה (מסכת ראש השנה פרק א' משנה א') נאמו על ט"ו בשבט שהיא – ראש השנה, ראש השנה לאילן.

 

משמעות "ראש שנה" זה – אחד מארבעת ראשי שנה המנויים במשנה – הוא הגדרתו כתאריך הקובע למעשרות האילן.

"הואיל", מצאנו כתוב בהסבר הדבר, "הואיל המעשרות אינם שווים בכל שנה. השנה הראשונה שאחר שנת השמיטה (שנת השמיטה היא השנה השביעית במחזור המעשרות. שנה, בה מובירים את השדות כולן, שנה האסורה בחרישה, בזריעה ובקצירה. שנת תש"ם היתה שנת שמיטה), השנה השניה, הרביעית והחמישית – שנת מעשר שני הן (הוא המעשר אותו מפריש האדם למען עצמו מעלהו לירושלים ואוכלו שם): והשנה השלישית והשישית – שנות מעשר עני הן מלבד מעשר ראשון  (הוא המעשר הניתן ללוי) שיש בכל השנים: והואיל שמעשרין מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת – איזה הוא היום שבו יוצאת שנה אחת ונכנסת שניה? חלוקי דינים וזמנים יש בענין זה בין ירקות ותבואות ופירות האילן: לזה "ראש השנה" שלו ולזה "ראש השנה" שלו: ופירות האילן – ראש השנה שלהם בט"ו בשבט"...

 

"חנטו פירותיהם קודם ט"ו בשבט, הרי פירות אלה לכשיתבשלו על פירות אשתקד יחשבו. חנטו לאחר ט"ו בשבט, על פירות השנה יחשבו, וחנטה זו שאמרנו לאו פריחה היא אלא תחילת הפרי וקודם שגדל שליש מגידולו המלא".

 

"וקבעו חכמים את יום חמשה עשר בשבט כיום גבול בין שנה לחברתה, כיון שביום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, וכל חנטה של פירות שהאילן יוציא מכאן ואילך ברכת השנה החדשה תהא" (ספר התודעה – ט"ו בשבט)

 

אך מדוע זכה יום זה להיות חג פורתא? אמנם לא נאסרה בו מלאכה כבשאר חגים, לא חוייבנו בסעודת מצווה אף לא לעטרו בתפילות מיוחדות. אולם בכל זאת מצאנו בהלכה את החובה לנהוג בו קצת יום טוב, להמנע מתפילות תחנונים שיפים לימי חול רגילים, לא להספיד ביום זה את המת.

 

ואכן, נהגו בכל קהילות ישראל להדגיש יום זה באכילת פירות מפרי הארץ, בקהילות מסויימות היה זה יום חופש לתלמידים ומלמדיהם כפי שמצאנו בפנקסי קהילות עתיקות.

 

והשאלה במקומה, במה שונה תאריך זה לקביעת מעשר האילן משאר תאריכי המעשרות אותם קבעו חכמים, א' אלול וא' תשרי למשל? מדוע היום חג ובשאר התאריכים לא?

 

כי בתאריך זה, בניגוד לא' אלול, הוא לא תאריך שרירותי. ט"ו בשבט קובע למעשרות האילן משום שבו נפתחת תקופה חדשה. החורף נחצה ביום זה לשנים. מהיום, עולה השרף  באילנות והחיים שבים לזרום בעורקיהם. עדיין החורף בתקפו, אך בשרשי האילנות העירומים מתחילה החנטה – תחילת התהוות הפרי החדש. כלומר ארץ ישראל מחדשת מתאריך זה את נעוריה, אוספת כוחות לאחר "מנוחת" החורף, ומתכוננת לקראת האביב והקיץ, להניב בהם פירות חדשים.

 

מי שלא קהו חושיו, מי שעדיין מסוגל להרגיש את ארצו בצורתה הקמאית, הבראשיתית – וחכמי ההלכה היו כאלה – חש בלבו את שמחת ארץ ישראל המתחדשת והמתרעננת ושמח יחד עמה.

 

על כן, צויין הדבר בספרי ההלכה. בקביעת הלכות מסויימות ליום זה נתנו ביטוי לרגש ההזדהות עם הארץ שהציף את לב היהודי באשר הוא. באכילת פירות בשלים מתנובתה ברך היהודי – במשך דורות ובכל פינות תבל – ברכת מזל טוב על יקיצת ארצו הרחוקה, הרחוקה ממנו מרחק אלפי קילומטרים של גלות, אך הקרובה לו קירבת נפש אין למעלה הימנה.

 

זהו ט"ו בשבט. חג הארץ המצמיחה מצוות (מעשר וכו'). באמצעותן פיתח היהודי קשר עמוק איתה. עמוק יותר מקשר מולדת ובית סתם. קשר שאינו תלוי כלל בנסיבות חיצוניות כלשהן. קשר פנימי שלא ניתק לעולם.

 

קשר, - לו אנו זקוקים היום ביותר. הוי כמה אנו זקוקים לו.

 

פורסם במדור דע את יהדותך, מעריב, 31.12.76