מה בין עזות חיובית לחוצפה שלילית | הרב עזריאל יונה

יהודה בן תימא אומר:

הוי עז כנמר, וקל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים.

הוא היה אומר, עז פנים לגהינום, ובושת פנים לגן עדן.

יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" [אבות ה, כ].

 

המשנה, מחולקת לשלשה פסוקים, אלא שבין השנים הראשונים, הקשר דומה – ברור, אך הפסוק השלישי, לא די שאינו שייך או לא מהווה המשך לשנים הראשונים, הוא גם נושא אופי של תפילה או משאלה, שאינה קשורה אף למסכת אבות בכללה.

 

במה דברים אמורים?

יהודה בן תימא מבקש להיות 'עז כנמר' כדי לעשות את רצון אביך שבשמים. בהקשר לכך עולה אסוציאטיבית ההלכה הראשונה בשולחן ערוך "יתגבר כארי לעבודת הבורא... ולא יבוש מפני המלעיגים עליו'.

 

בחלק השני ממשיך יהודה בן תימא ומגביל את הוראתו: הוי עז כנמר, נכון, אבל רק כדי לעשות רצון אביך שבשמים, אולם העזות עצמה – מידה מגונה היא. אין מקום לעזות פנים שלא במקום מצווה שכן היא עלולה להוביל את האדם לעברי פי פחת: "הוא היה אומר עז פנים לגהינום".

 

אז מופיע החלק השלישי: יהי רצון מלפניך ה'... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו...

 

איך התפילה לבניינו המהיר של בית הבחירה שייכת לתחום עזות המצח? לעבודת המידות?

 

לחתם סופר יש הסבר נאה בעניין.

נאמר בחומש שמות "ועשית ציץ זהב טהור, ופתחת עליו פתוחי חותם קודש לה'. והנה נאמר בגמרא כי 'הציץ מרצה על עזות פנים', כלומר מכפר על מידה מגונה זו. ועם זאת מידה זאת לפעמים נדרשת, כמו שאומר יהודה בן תימא במשנתינו "הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים", ומכאן 'ועשית ציץ.. ופתחת עליו פיתוחי חותם קודש לה'', כלומר גם את העזות ניתן לנצל באופן חיובי 'קודש לה'.

 

זו גם הסיבה איפה, אומר החתם סופר שמשנתינו מסיימת בתפילה לבניין בית המקדש. יהודה בן תימא דיבר בראשית דבריו על העזות החיובית, 'עזות דקדושה'. בהמשך ציין כי על האדם להיזהר שעזות זו לא תהיה לו לרועץ, לא תהפוך ל'עזות של חוצפה'.

 

ובסיום מתפלל התנא ואומר: מאחר שהעזות עלולה להיות הרסנית, הרי שאנו נזקקים לדבר מה שיכפר עליה, כמו הציץ שמרצה כאמור על מידה זו, ולכן: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן