בין מעשה לשביתה | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות: פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות.  ויש אומרין אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם.  ויש אומרין אף צבת בצבת עשויה.
פרק ה משנה ו.

 
וראשית, 'עשרת הדברים', הפירוש הטקסטואלי:
פי הארץ- האדמה שפערה את פיה ובלעה את קורח ועדתו
פי הבאר- בארה של מרים שליוותה את עם ישראל במסעו במדבר וממנה שאבו להם מים
פי האתון- היא האתון של בלעם שפתחה את פיה ודברה עם בלעם שעה שהלך לקלל  את ישראל
הקשת- בענן לאות ברית שלא יהיה עוד מבול
והמן- שירד לישראל ארבעים שנה במדבר
והמטה- מטהו של משה שבו עשה את האותות והמופתים במצרים
והשמיר- תולעת קטנה המסוגלת לחצוב ולבקע אבנים באופן מדוייק וסימטרי, עם תולעת זו בנו את אבני בית המקדש [שנאסר בעבודת ברזל].
והכתב- צורת האותיות שהיו חקוקות בלוחות הברית
והמכתב- המשמעות הטקסטואלית של האותיות, ועוד, שהיו חקוקות, האותיות, בדרך נס על הלוחות
והלוחות- הראשונים שעליהם נאמר "והלוחות מעשה אלוהים המה".
ויש אמרים אף המזיקים- הם השדים ורוחות
קבורתו של משה- קברו של משה שעליו נאמר  "ולא ידע איש את קבורתו"
אילו של אברהם אבינו- האיל שנאחז בקרניו בסבך ושאותו הקריב אברהם במקומו של יצחק בנו.
ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה- הצבת, כידוע, אינה נעשית אלא בסיועה של צבת אחרת, הלופתת אותה ומלבנת ומעצבת אותה בחום האש, כך שהצבת הראשונה שלא קדמה לה צבת קודמת היאך נעשתה? משום כך יש אומרים "צבת בצבת עשויה" כלומר הצבת הראשונה יוצרה על ידי צבת קמאית שכבר היתה בעולם-  זו שנבראה בערב שבת בין השמשות.


 
התיארוך המוזר
מתוך צורך אמיתי להבין את דברי המשנה המרתקת הזו, עלינו 'לאכן' במדוייק על מפת תיארוך הבריאה את 'עשרת הדברים שנבראו'.  ובמשנה, ה'איכון' מפורש: "בערב שבת בין השמשות", כלומר ביום השישי לבריאת העולם שהוא גם ערב שבת 'בראשית', בין השמשות- בשעה שאור וחושך משמשים בערבוביה, משעת השקיעה ועד לצאת הכוכבים בהגדרה ההלכתית.

מה שמעלה אינסטינקטיבית את השאלה מדוע צריך היה להמתין לתום בריאת העולם? מדוע לא יצר האלוקים את עשרת הדברים הללו ביום השני השלישי או הרביעי למשל? ואם כבר ביום השישי- יום בריאת האדם [שאגב, נברא בשעה החמישית] מדוע השתהה הבורא עד לשעת "בין השמשות" שעה הנושקת ל"וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו"?

עשרת הדברים
שאלה נוספת, אלמנטרית לא פחות, מדוע נבראו אז הדברים האלה דווקא, מהי התכונה או האיפיון המשותף לכולם. האם האלמנט הניסי העל טבעי שבא לידי ביטוי במטה, בשמיר, בקשת, ובמן למשל הוא הדומיננטי בהרכבת הרשימה? נדמה שלא. שכן התרחשויות ונסים מטא פיסיים חשובים לא פחות ארעו לישראל במהלך ההיסטוריה שלא נבראו בערב שבת בראשית, כאשר אפשר לציין את קריעת ים סוף למשל, את נחש הנחושת שהציל רבים ממגפה, את קפיאתה של השמש במלחמת יהושע, או את אינספור הנסים שהתרחשו בבית המקדש?

הגבול הדק בין מעשה ושביתה
נדמה כי שתי קבוצות השאלות מזינות ופותרות האחת את חברתה. עשרת הדברים הללו נבראו דווקא בערב שבת בין השמשות מאחר בין השמשות הוא הזמן ההולם ביותר לבריאת עשרת הדברים הללו דווקא.

שכן לבין השמשות של ערב שבת בראשית ישנם שתי משמעויות חשובות:

א] בין השמשות של שבת בראשית הוא הגבול הדק שבין ימי היצירה-  ששת ימי מעשה הבריאה, לבין שבת – 'וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו' על כל משמעויותיה.

ב] שעת בין השמשות של שבת בראשית היא זמן קצר לאחר חטאו של אדם הראשון שלפי חז"ל חטא באותו יום בו נברא קודם לכניסת השבת.
ניתן להניח איפא, בשיטת האלימינציה לפחות, כי המאורע היחידי הזה –חטא אדם הראשון- שהתרחש לאחר תום הבריאה כולה וקודם בין השמשות ביום השישי הוא זה שהשליך על בריאת עשרת הדברים בשעה של בין השמשות. ועדיין, מפני מה 'בין השמשות' דווקא, ומהו טיב ההשפעה של החטא הקדמון?

ותחסרהו מעט מאלוהים

במאמר אחר בפרק זה ['עשרה דורות'] תיארנו את התדרדרות האדם, מחטא אדם הראשון ועד לדור המבול. בבסיס הרעיון עמדה העובדה כי למן חטא אדם הראשון ביקש האדם להיפרד מעם האלוהים, להפוך לעצמאי יותר, לישות יוצרת שאינה תלויה או קשורה בהכרח לכח עליון. משעה שחטא אדם הראשון 'איבד' –מתוך רצון ובחירה- במידת מה, את הצינור האלוהי בו מוזרמים לו חיים, מזון, ומגורים ו'צרכים' רוחניים. ומכאן ה'צורך' בקללת ב'זעת אפך תאכל לחם' בצורות וביצירות שונות, ומכאן הגירוש מגן העדן והידיעה כי 'עירומים' הם, ומכאן הצורך במתווכים ומשתנים רוחניים כמו הלוחות, בית המקדש, מצוות והנהגות מיוחדות, ומכאן סיבת [ואולי גם הרצון] לסופיות- למוות שהיא ההיפרדות הסופית  מעם האלוהים. רעיון זה מבוטא יפה בתהילים בשלשה מלים "ותחסרהו מעט מאלוהים". כלומר ביקש האדם להיות 'מעט אלוהים' לדאוג לעצמו לייצר וליצור.

ומכל מקום, גם 'היפרדותו'  של האדם מעם האלוהים, לא ניתקה אותו לגמרי מבוראו. שכן באדם, כידוע, קיימים עדיין 'חלקים' רוחניים לצד חלקים גשמיים. וברמת הנוכחות של שני האלמנטים הללו, החומר והרוח הגוף והנפש, לא חל שינוי- החלק הגשמי היה באדם גם קודם לחטא והחלק הרוחני נשאר גם לאחר החטא, מה שהשתנה הוא המשקל הסגולי של שני הרכיבים: אם קודם לחטא, היה משקלו של החלק הגשמי מינורי וזניח הרי שלאחר 'בזעת אפך תאכל לחם' הפך הוא לחשוב ולא פחות דומיננטי מן החלק הרוחני.

דומה, שחלק נכבד אם לא כל הרשימה המוצגת במשנה, הינם דברים המשלבים בתוכם את שני האלמנטים הללו: רוח וגשם גוף ונפש. שכן גם אם, השמיר, המן, הלוחות, הכתב, המכתב, הבאר, והקשת הנם דברים ניסיים, על טבעיים כמובן, מכל מקום באים הם לשרת את הצורך הגשמי הטריויאלי ביותר: מזון, מים, קריאה, חציבת אבנים, מלאכה. וגם אם  פי הארץ, פי האתון, המטה, הינם דברים גשמיים, עשויים הם לפשוט את צורתם הגשמית וללבוש צורה רוחנית בדמות נחש, דיבור של אתון, ואדמה פוערת פה. לאמור: האדם הוא אמנם ישות יוצרת, עצמאית, נפרדת מעם האלוהים, ומכל מקום זקוק הוא לעזרתו ולהפעלתו התמידית הן ברוח והן בגשם, שכן גם ה'גשם', היצירות שנדמים לאדם כל כך פיזיות כפופות לתנאי הרוח המוכתבים מלמעלה.

 והנה, מיזוג כזה, לאדם הראשון קודם החטא היה בעצם 'מיותר' לחלוטין, שכן הטבע כולו נכנעו תחת רגליו, אין לאדם הראשון צורך למשל, בתולעת שתחצוב אבנים לבנין בית המקדש, מאחר שאבנים כאלו היו מוכנות לו כמו כל צורך טבעי אחר, שלא לדבר על הצבת המייצרת צבת אחרת כדי לחרוש כלי ברזל... גם את 'צרכיו' הרוחניים לא היה האדם צריך לחפש רחוק, מאחר שמיקומו בגן העדן הציב אותו במקום הרוחני הגבוה ביותר- מקום בו אין שליטה לגשם לחומר לחידלון. אבנים מסותתות לבית המקדש למשל לא נחוצות מאחר שלבית המקדש עצמו -שאינו אלא מתווך בין ישראל לאלוהים- אין מקום וצורך שלא לדבר על הלוחות והמכתב. אולם לאחר החטא, לאחר שהיה האדם לישות המקיימת בתוכה כח יצירה גשמי ורוחני כאחד, ונזקק האדם לחפש בכוחות עצמו אחר כלים רוחניים וגשמיים, נעשתה קומבינציה שוות כוחות זו לחלק אורגני בעולמו של האדם, ביקש האלוהים איפא לברוא עשרה דברים המשלבים בתוכם את שני הרכיבים הללו ולסייע לאדם שכעת, כל כך זקוק להם.

ולבסוף, שאלת 'שעת בין השמשות'. שעה מיוחדת זו שאור וחושך משמשים בא בערבוביה [ובשעת רחמים בין השמשות...אומר המשורר], היא הביטוי הנעלה ביותר לסינתזה העדינה בין רוח וגשם. שכן שעת בין השמשות של שבת בראשית, הינה קו הגבול - שטח בבעלות משותפת בין ששת ימי המעשה- חלק הגשם, לשבת קודש- חלק הרוח. שעה זו שקודש וחול משמשים בה כאחת היא איפא, השעה ההולמת לברוא את עשרת הדברים המשמשים לו לאדם מקשה אחת של רוח וגשם.  

מקורות והערות

לעצם גוף הדיון מדוע נבחרו עשרה דברים אלו דווקא, ולשאלת מהותו של 'נס' נאמרו מספר דעות: הרמב"ם בפירושו למשנה נוקט כי הנסים כולם סודרו ב'טבעי הדברים' כבר בששת ימי בראשית. כלומר הים שנבקע לבני ישראל בקריעת ים סוף למשל, לא היה התרחשות נסית שיוצרה בו ברגע על ידי הבורא, אלא כאשר נברא הים ביום השלישי ונקבע הרציונל בו הוא יתקיים, נקבע כי בתאריך מסויים עליו להיקרע מעצם טבעו מיסוד הרצינל שבו, ובמלים אחרות: הנס הוא שאלה של תזמון בלבד. עשרת הדברים שבמשנה, לדעת הרמב"ם הנם דברם שנוצרו אכן בדרך נס בער"ש ביה"ש, ולא כחלק מהרצינל הטבעי של הטבע. על תפיסתו זו של הרמב"ם מעירים רבים מדוע היה צריך איפא משה להתפלל ולצעוק אל ה' בעמדו על שפת ים סוף, הלא ה'נס' כבר 'נמצא, כבר טבוע בתוך טבעו של הים? וכמו כן בכל בקשה לישועה ולנס, מה תעזור התפילה או הבקשה, אם הנס 'קיים' בתוך הטבע הרי שהבקשה מיותרת ואם איננו הרי שלכאורה היא אינה יעילה?

רש"י, אולי בעקבות הערה זו, נוקט בגישה שונה. לדבריו נס הוא אמנם דבר שמתרחש ומתחדש בו ברגע. במהר"ל יש תוספת הסבר. לדבריו, בבסיס גישתו של הרמב"ם עומדת התפיסה כי הקב"ה ורצונו אחד הם, וכשם שאין הקב"ה יכול להשתנות כך גם אין רצונו יכול להשתנות. ומאחר שאין הרצון יכול להשתנות לא יכול להתחדש נס שהוא שינוי הרצון הראשוני של בריאת העולם והתערבות באינרציה שהופעלה על ידי הבורא.  אלא שהמהר"ל תמה שאם כך איך אפשר לקבל את סיפור בריאת העולם, הלא גם הבריאה היא 'שינוי רצון' שהרי הבריאה היא מאורע חדש- יש מאין. המהר"ל אם כן מניח כי שינוי רצון אצל הבורא אכן קיים כיוון שאין הרצון והקב"ה חד הם אלא הרצון בעצמותו הוא דבר נברא, וכבאה מחשבה לפניו לברוא רצון, הוא אכן בוראו והביטוי האופרטיבי לרצון החדש הזה הוא ה'נס'.