עשרה ניסים ועשרה נסיונות | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

פרק ה משנה ד

עֲשָׂרָה נִיסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם, וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם; עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיים בְּמִצְרָיִם, וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת ניסו אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְנַסּוּ אוֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹלִי" (במדבר יד,כב).

האקוויוולנטיות במספר מכות המצרים, בניסיונות ובנסים שנעשו לאבותינו, מרשימה. המשחק בנתונים סטטיסטיים ללא ספק, מרתק. אך האם מסכת אבות היא המקום לכך? פרקי אבות עוסקים כידוע בענייני מוסר, חכמה, ודרך ארץ, האם, או כיצד מתקשרים המספרים במשנה לאחת משלשת הקטגוריות הללו?

צעד קטן לאנושות

כל מי שעבר דרך שער מחנה המוות הנאצי 'בירנקאו', ועמד ליד שני מבני המשרפות ההרוסים למחצה שם לב בוודאי לפרט אסטרטגי: קטנו ועליבותו של המקום. המקום כל כך קטן שבגיחה אחת של להק מפציצים אמריקני היה ניתן להפסיק את פעילותו של בית המטבחיים הזה. הדבר לא היה כרוך אפילו במאמץ מיוחד: בעלות הברית הפציצו מטרות שונות לא הרחק מן המחנה. לא היה צריך אלא פקודה אחת או הסטה קלה של הגה המטוס והטבח היה נפסק.

אבל פקודה זו לא ניתנה מעולם.

כיצד הגיעו יהודי אירופה למצב של חוסר אונים כל כך? איך אירע שהעם היהודי לא הצליח להשפיע על מדינות העולם לעשות משהו, אפילו צעד קטן שיוכל להפסיק את הזוועה הזו? ומאידך כיצד לא יזמו האמריקנים – הגם שאינם ידועים באהבת ישראל גדולה- פעולת הצלה חיונית? הארכיונים שהתגלו לא מכבר באו"ם של יומני פושעי מלחמה נאציים מלמדים כי בעלות הברית ידעו היטב מה מתרחש במחנות ההשמדה. בכל זאת הם לא עשו דבר. למה? איך זה מסתבר?

אל תתנו להם רובים

דומה כי לאחר שגלו היהודים מארצם ונתפזרו ברחבי העולם, נשללו מן היהודים בהדרגה התנאים הדרושים להגנה עצמית. בגרמניה למשל, נשללה מהם הזכות החשובה לשאת נשק להגנה עצמית. גם בארצות נוספות. הלך רוח זה יצר מצב נפשי סבוך- מי שנאסר עליו לחגור חרב ישכח עד מהרה כיצד משתמשים בה, ונכונותו הנפשית להתנגד להתקפות מכוונות עליו תתנוון ותלך. בהדרגה הפכו היהודים למיעוט הנזקק להגנת שליטי הארץ שכמובן לא ששו תמיד לתת אותה. היהודים בתנועה מעגלית אכזרית איבדו בכוחות עצמם את השליטה ואת הכח להגן על עצמם.
ניתן לומר למעשה, כי התוצאה האופרטיבית של הגלות היתה מלבד ירידת קרנם של היהודים כאנשים גבורים, חזקים, בעיני העולם החיצוני הגויי, שפלה רוחם של היהודים בעיני עצמם עד כי לא האמינו הם בעצמם כי מסוגלים הם לכך.

שואת יהודי אירופה, שתיקת העולם, חוסר ההתייחסות העולמית לפנייתם של היהודים, נובעת בוודאי גם משאלת החרות היהודית. התחושה כי היהודי הוא אדם נרדף חלש שאפשר לשחק עמו בכל צורה, לרדוף אותו ודבר לא יקרה, לא הניעה את בעלות הברית ואת העולם כולו להתערב לטובתם.

זכרנו את האבטיחים

באחד מן הנסיונות שניסו בני ישראל את הקב"ה- בתבערה, הם קובלים באופן הבא:
זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל--בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ


לפי חז"ל, ההתאוננות הזו התרחשה טרם חלפה שנה ורבע מאז צאתם מארץ מצרים. מה שמעלה אינסטינקטיבית שאלה מטרידה: איך יכלו בני ישראל שלא מכבר יצאו מהתופת, מהעבדות, מהפרך, לרצות ולשוב אל מקום כזה?

שאלה זהה עולה גם בניסיון החמור מכולם "חטא המרגלים", שבעטיו נגזר על בני ישראל לבל יוכלו להיכנס לארץ. גם שם מצהיר העם על כמיהתו לשוב מצרימה:

ויִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ-מָתְנוּ. וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.

דומה, כי התשובה לשאלות אלו טמונה באופיים, ברמת רוחם ובמנטליות של היוצאים מארץ מצרים. עם שבמשך מאות שנים, דוכא עד עפר, היה מטרה להתעללויות ורציחות אכזריות, והורגל לחיות תחת פקודה ולציית לאדונים, לא מסוגל לאזור כח בנפשו ולגבש לעצמו זהות לאומית חדשה. רוחו שפלה והחוסן הנפשי שלו - ככזה שעשוי להגן על עצמו- מוגבל. לא פלא אם כן מדוע שאף העם לחזור כל העת למצרים, ומדוע כל כך חשש מתושבי הארץ החדשה. בני ישראל כעם, לא היו מסוגלים, בפשטות, להאמין בעצמם וביכולתם לשוכני הארץ. או במלים אחרות: מי שבמשך מאות שנים לא התקומם כנגד מכהו, ישכח עד מהרה פעולה יזומה מהי, ונכונותו הנפשית להילחם או אפילו להתנגד להתקפות מכוונות עליו תתנוון ותלך.

גזרת האלוהים, שלא יזכו בני דור המדבר להיכנס לארץ ישראל לפי פרשנות זו, איננה עונש, כי אם כורח המציאות: עם בעל אופי לאומי חלש, יכולת התקפה והתגוננות מוגבלת, איננו העם המתאים או המסוגל לכבוש את הארץ. יש צורך בדור 'חדש' שביסודות האישיות שלו טמונה חרות מנטלית הכוללת היבטים חיוביים ויכולת חוללות עצמית. [= חוללות עצמית הוא מינוח הלקוח מתחם הפסיכולוגיה הקוגניטיבית לאלברט בנדורה. תמציתה של החוללות העצמית היא המידה בה אדם מאמין ביכולתו לחולל, לבצע להשיג יעד מסוים. לחוללות עצמית יש קשר הדוק למוטיבציה. כאשר אדם מאמין כי סיכוייו להצליח במטלה מסויימת אפסיים, אין לו כל מניע להתאמץ].

התנא במשנה מבקש להדגיש את הנקודה הזו. למרות הניסים הרבים, ומכות המצרים שהתרחשו לעיני בני ישראל, לא הצליח העם להתעלות מעל רגש החולשה והנרדפות שכה הורגלו להם במצרים, והעדיפו לחזור אל חיקה האכזרית- אך המוכרת- של העבדות.


מקורות והערות

במדבר יא
במדבר יד
רבנו בחיי שמות יא
אבן עזרא שמות יד, יג. האבן עזרא מסביר על פי התיאוריה הנ"ל מדוע, בנס קריעת ים סוף, ירא עם של שש מאות אלף גברים [מלבד הנשים והטף] משש מאות מצריים [,,,"שש מאות רכב בחור"] בלבד. וראה עוד באבן עזרא שמות ב,ג שמסביר בעקבות הפירוש הנ"ל, שלפיכך סובב ה' שמושיען של ישראל יהיה אדם שגדל בבית מלוכה, "הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס, והושיע בנות מדין הרועים, בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו" עיין שם.

עין אי"ה ברכות ט,א. לדעת הראי"ה זו הסיבה שלהקב"ה חיוני היה בברית בין הבתרים, להבטיח לאברהם כי יצאו בני ישראל ברכוש גדול. מאחר שכאמור יציאה פיזית לבד לא מבטיחה חרות מוחלטת- חרות מנטלית. זו גם הסיבה שהתבקשו ישראל לשאול כלי כסף וכלי זהב בלשון בקשה ולא בציווי מוחלט [ברכות שם]- כדי שיבינו העם שאין הכסף והזהב מטרה בפני עצמה אלא רק אמצעי לקנות בנפשם עוז ורוממות רוח. אכן בני ישראל לא הצליחו, -על פי מבחן התוצאה- להפנים את היותם משוחררים מנטלית והמשיכו לנסות את האלוקים ולחשוש מיושבי הארץ
וידועים דברי הראי"ה בעולת ראי"ה ח"ב עמוד רמה "ההבדל שבין העבד לבן החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי – משועבד"... דבריו הובאו במלואם במאמר על המשנה שבפרק ו משנה ב.

וראה עוד בזה במורה נבוכים להרמב"ם, ח"ג פרק כ"ד ופרק ל"ב.

וראה עוד בספר קול שמחה פרשת בשלח ד"ה ויושע ה' שמסביר שנס קריעת ים סוף היה זה גופא- האמונה ביכולתם ובה', עד שבאותו רגע חשו כאילו המצריים כבר חשובים כמתים: "וזה עצמו הוא הישועה הגדולה בלב, וזה פירושו ויושע ה' את ישראל היינו שהושע להם בעצמם שיצאו בלבם מיד מצרים ואז ממילא ויראו את מצרים מת על שפת הים, שראו אותם כאלו כבר מתו והיו נחשבים לפגרים בעיניהם וכאפס ותהו נגדם שהם עבדי ה', וז"ש דוד המלך ע"ה "תרהיבני בנפשי עז" כי זה הודעה לנפש משמים שיושע במה שיגיע לו עוז ותעצומות ויגבה לבו בדרכי ה'"

מקום תחת השמש. בנימין נתניהו עמוד 366 הוצאת ידיעות אחרונות.
פסיכולוגיה חברתית יחידה 3 עמוד 56. או"פ.