"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין, ואינו נכנס לתוך דברי חבירו, ואינו נבהל להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע, אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם" (פרק ה' משנה ח')

להיות גולם זה להיות שדרן, ויסלחו לי על ההשוואה כל שדרי הרדיו והטלוויזיה – מכל הגלים והערוצים. כי הגולם המופיע במשנה שלנו הוא לא הטיפש הקלאסי, או הבור או עם הארץ, שהארץ מלאה אותם. הגולם בו אנו עוסקים, יכול להיות אדם מאד משכיל, עמוס בידע, בעל אופקים רחבים, ממש ספריה מהלכת על שתים ובכל זאת – גולם. ואולי זו צרתו של אדם זה שאין הוא יותר מאשר ספריה מהלכת על שתים.

מדברי המשנה שלנו מתברר שלא הידע האינציקולופדי בתורה או להבדיל במדע, מאפיין את ההבדל בין החכם והגולם, כי אם תכונה נפשית מסוימת, הטעונה הסבר. תכונה, שאנו לא היינו מזהים אותה כלל עם החכמה, השנינות, החריפות והקובעת כאן מה תואר יוענק לו לאדם, אם חכם הוא אם גולם. מעניין שגישתם העמוקה מאוד של חז"ל לנושא, כלפי מהות חכמתו של אדם, מגולמת היטב במלה "גולם", המופיעה כאן כאנטי תזה לחכם. אנו, בשגרת הלשון שלנו, יודעים שהניגוד לחכמה היא הסכלות, הטיפשות. אף הפסוק מעמיד אותן זה מול זה באמרו: "וראיתי יתרון לחכמה מן הסכלות" (קהלת).

ניגוד זה בהחלט היה ידוע גם לחז"ל. ובכל זאת, הציבו במשנתנו במקום המושג "סכלות" את המלה "גולם", כמנוגדת ל"חכם". ובכך גופא לימדו אותנו רבות.

כי גולם פירושו, אם ניעזר בשירותיו הטובים של המילון: "כלי שלא נגמר עיבודו" – "גלמי כלי מתכות" (כלים יב' ו'). או – "גוף מחוסר צורה שלא נשלמה תבניתו". או – "גולם, הזחל המתגלם ומתכנס בתוך קליפה קשה עד שיתבקע ממנה החרק המושלם".

אם נשליך מושג זה על בני אנוש שזכו מידי משנתנו לתואר ה"מכובד" הזה, נקבל אדם שלא הושלם. מין יצור אשר בדומה לגולם הפרפר חסר לו רק התבקעות הקליפה כדי שיפרוש כנפיים. כלומר, הוא אוצר בקרבו את כל הסגולות הנחוצות לו כדי להיות אדם מושלם. אולם, בפועל לא מימש אותן. גלמיותו טמונה בעובדה שקיים פער בין ידיעותיו לבין מעשיו והתנהגותו. בין מה שהוא חייב להיות ויכול להיות, לבין מה שהוא בפועל.

עתה, מפתיעה אותנו המשנה בגישתה המוסרית למושג – "חכמה". כלומר, למה שהיא קוראת אדם שהגשים את עצמו. עיון מדוקדק במשנה מלמד אותנו שבעיניה האדם החכם הוא האדם המאזין, שסוד ההקשבה גלוי לפניו. האדם היודע להאזין, בכל רמות חייו. להאזין לגדולים ממנו ולקטנים ממנו. תכונה זו, אומרת לנו המשנה, היא היא המגלמת בקרבה את החכמה הרצויה. היא מצביעה על האדם, הנאמן לה, שהידע אותו הוא רוכש משביח את לבו ואינו נאגר, סתם כך, בתאים האפורים של המוח, ללא שימוש אנושי. אדם זה "אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין". הוא נוהג כך לא רק משום חובת הכבוד ודרך ארץ הכופה עליו את השתיקה בפני גדולים ממנו, כי אם בעיקר בגלל הידיעה הברורה שאם יקלוט את דברי הגדולים ממנו ישאף אל קרבו עוד קורטוב מגדולתם. כלומר, ענוות הרוח היא העומדת ביסוד החכמה.

אולם, בשתיקתו בפני גדולים ממנו ובהאזינו לדבריהם ולמסר שבפיהם, מפגין הוא, כאמור, גם דרך ארץ וכבוד כלפי הדורות הקודמים, כלפי העבר והיסטוריה. חסרונה של תכונה הינה אחת מאסונות דורנו. היטיב לבטא זאת פרופ' הנרי ברוק, פסיכיאטר צרפתי נודע, באיגרת התשובה ששלח לבן גוריון לשאלתו בנושא – מיהו יהודי:
"הכבוד שאנו רוכשים למקורות (בחיים ובלימוד) הוא מיסודות היהדות. הוא נמשך מכיבוד אב ואם אשר העניקו לנו את החיים, דרך הכבוד שנחלוק לאלה שלימדו אותנו ולו את הדברים הפעוטים ביותר… אך בעיקר ומעל הכל אלה עומד הכבוד לאלוקים, בורא האדם. כך יוצר המונותיאיזם העברי (אמונת הייחוד) אחדות שלמה ואיתנה.

עקרון יסוד זה של היהדות מופר ללא הרף בימינו, על ידי יהודים ולא יהודים כאחד. כי עקרון זה נוגד את הזרמים השולטים בימינו. זרמים המבטאים בעצם אליליות ארסית. זרמים אלו נשענים על עקרון המנוגד באופן מוחלט לכיבוד המקורות ולהבאת דבר בשם אומרו.

את העקרון המודרני והמנוגד ניתן לכנות בשם נצלנות שיטתית. היא מתבטאת בהפקת מרב התועלת מהורים וממורים, תוך מגמה להשתמש בלקחים על מנת לדורסם. תודה והכרה, וכן דיוק היסטורי אבדו את ערכם. האדם נוקט בשיטה הגורסת שיש לבזות את המקורות ולייחסם לעצמו.

הזלזול במקורות הביא לזלזול לא רק בהורים ובמורים אלא גם בהיסטוריה. אין האדם יכול להתקדם את לא יחלוק כבוד לקודמיו אשר עמלו למען התקדמות האנושות. להשתמש במאמצי הזולת מבלי לייחסם אליו, הוא מעשה רשעות. בין השאר גורם ביטול העבר נזק גם להתקדמות בעתיד… (האדם מול האבן הגאה, ה. ברוק "ניצוצות" גליון מס' 5).

הארכנו בציטוט זה כדי להראות שהתכונה אותה מייחסת משנתנו לחכם, אינה רק קישוט נאה לאדם המעלה, כי אם גם צורך חברתי בסיס, אם רוצים לבנות חברה על יסודות בריאים.

החכם היהודי יהיה באותה עמדת האזנה גם כאשר הוא עומד מול חברו. "ואינו נכנס לדברי חברו", נאמר במשנה. כלומר, הוא מגלה כלפי דברי החבר אותו יחס של כבוד שהוא מגלה כלפי דברי הגדול ממנו. גם לו הוא מאזין בשום לב ואינו נכנס לדבריו. הענווה השורה בלבו מפגינה גם כאן נוכחות אצילה. אכן – חכמה. ההקשבה המלאה מאפשרת תשובה הגונה ולגופו של עניין. בנוסף, היא גורמת לדובר הרגשה טובה. הנה, האזינו לו ברצינות ובכך הכירו בקיומו. עובדה זו בפני עצמה בכוחה להפיג מתחים בכל וויכוח וכדומה. קשה לנו אפילו לצייר מה היה גורלם של הוויכוחים הגדולים, המפלגים את הציבור בארץ, לו נחונו המתווכחים בסגולת החכמה הצפונה במשנה זו.
חכם זה ינהג כך גם עם תלמידיו. כנאמר במשנה: "ואינו נבהל להשיב." דהיינו, שומע את דבריהם בסבלנות, שוקל אותם בשכלו, משום שגם מתלמידיו עשוי הוא ללמוד רבות. גישה זו לחיים, מביאה בהכרח ליכולת להודות על האמת ולומר בפה מלא על מה שלא שמע: "לא שמעתי", כי אין הוא שבוי בידי הכבוד המזויף העלול להפריע לו לנהוג בטבעיות ללא פיתולי נפש המבקשים לכסות על חוסר ידיעותיו באמצעות מסך של תירוצי הבל שקריים.

הגולם, לעומת זאת, משדר כל הזמן. אין לו זמן לשמוע מה בפי הגדולים ממנו. הוא עסוק כבר בתשובה לדבריהם, בקריאת הביניים אותה יקרא כדי להראות לכולם מי באמת החכם באזור. הוא קוטע את דבריהם של הגדולים, של החברים ובוודאי של הקטנים ממנו ואינו מאפשר להם לסיים את המשפט, כי הוא חייב לומר את דברו ויהי מה. הוא לעולם לא יודה על האמת כי נדמה לו שההודאה בטעות, מביישת. על כל מה שיאמרו לו יגיב באדישות מופגנת: "שמעתי כבר". התשובה הסרקסטית והשנונה, זו המביכה את החבר, נחשבת בעיניו לשיא החכמה וכדומה מן ההתנהגויות המוכרות לנו ברחובות ארצנו.

אולם, כיצד יכולים כל אלו, המשדרים במקום להאזין, כל אלו המאוהבים בעצמם ובחכמתם, כיצד יכולים הם ללמוד משהו חדש, אם אזנם ולבם אינם כרויים לשמוע, להאזין ולהקשיב לכל אלו הסובבים אותם? לא פלא שחז"ל העניקו לאדם כזה את התואר: גולם