עבדי הכעס | הרב משה גרילק

פרק ה משנה יא:
ארבע מדות בדעות: נוח לכעוס ונוח לרצות – יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות – יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות – חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות – רשע.

משנה זו מפליאה אותנו, מפליאה בכפליים. מה פתאום – דעות? האם לצעוק על בן שיחנו זו שאלה של דעת או של השקפת עולם? הלא הכעס וחרון האף מתחילים בנקודה בה מסתיים ההיגיון! הרי הן פורצות ממעמקי האינסטינקט שהשתחרר מכבלי התבונה! כלום לא היה מתאים יותר במקום המלה "דעות" את המושג – "תכונות"? "ארבע מדות בתכונות"? זו שאלה אחת.

השאלה השנייה קשורה בתארים בהם מוכתרים ארבעת הגישות האנושיות למידת הכעס. את שתי הראשונות מתארת המשנה תיאור פרקטי: "יצא שכרו בהפסדו", "יצא הפסדו בשכרו". ואילו לשתי האחרונות קושרת היא כתרים מתחום המוסר: "חסיד" או "רשע". מדוע?

התשובה, כפי שעולה מן המפרשים, היא כדלהלן: כאשר האדם המשתולל נח לבסוף מזעפו, מנסה הוא לשקם את תדמיתו, בעיני עצמו ובעיני הסביבה, באמצעות הטיעון הבנאלי: "כזה אני! זה האופי שלי! נכון, אני יודע שזהו אופי לא טוב, אבל אופי אי אפשר לשנות! בוודאי לא בגילי!"

נגד גישה זו יוצאת המשנה בניסוחה המדויק, היא מלמדת אותנו שהכעס אינו עניין של אופי בלבד. זהו עניין של דעה, של השקפת עולם ושל גישה לחיים.

לא מאמינים?
ובכן, האם ראיתם את חסר הסבלנות העונה ברוגזה לכל מי שפונה אליו בבקשת עזרה כלשהי, אם עזרה באיתור כתובת ברחוב, אם בבקשה לפרוט שטר של 100 ש"ח וכדומה. הראיתם כיצד משתנה טון הדיבור שלו כשהפונה בבקשת העזרה הוא חבר כנסת למשל, או מנהל סניף הבנק בו מטפס האוברדרפט שלו אל על? פתאום אנו, הנרגזים וחסרי הסבלנות, יודעים איפה נמצא הרחוב המבוקש, והתשובה: "רגע, אבדוק אם יש לי לפרוט", תבוא במקום המלים הנרגזות: "אין לי! מה אני בנק!" – שהטחנו אך לפני רגע בפני פלוני או אלמוני.

אם כן, היכן טמון ההבדל? האם לפנינו הבדל בתכונות או הבדל בגישה אישית מאדם לאדם? ועוד דבר. כלום לא צודקת המשנה הקובעת שה"נוח לכעוס והקשה לרצות" הוא רשע? הלא אם אתה טיפוס נוח לכעוס. מדוע אינך טיפוס נוח "עד הסוף"? למה אינך גם "נוח לרצות"?! ברור מאליו הוא שהשוני בהתנהגות הנרגזת נובעת משוני ההשקפה האישית שלנו על זולתנו.

משום בכך אין שאלת הכעס רק שאלה של תרבות, של אורחות חיים. כי אם שאלה יהודית טהורה.

אתה יודע?! אין חיים ליהדות אמת, יוצרת ותוססת, בלא שתקדם לה תיקון מידות. זהו תנאי בל יעבוד. והמידה הפוגמת ביותר, המשחיתה את נפש האדם כמעט ללא אפשרות תקנה, היא הכעס. אני לא מגזים.

קרא מעט בדברי חז"ל ותמצא ביטויים חריפים ביותר. בעיניהם, הכועס כאילו הוא עובד עבודה זרה, הוא רשע ללא תקנה, הוא מלא חטאים, שנוא על אלוקים, אדם שלעולם לא תשיגנו הטובה, ועוד. פשוט, כי לא מדובר בתכונה מולדת שלא ניתן להתגבר עליה. הפגם ביסודו, האמור, הוא פגם בדעה, בגישה ובהתייחסות.

מה פלא אפוא, שחז"ל לא מסתפקים בכך שנרסן את עצמנו כלפי חוץ. נכון, זה עונה על דרישות הנימוס. מבחינה חברתית נהיה בסדר. אולם, לדרגת היהודי טרם הגענו. כי חז"ל דורשים מאיתנו לא רק לשלוט בכעס, ולהתאפק ולבלוע הכל פנימה. התורה רוצה מאתנו שנחנך את עצמנו כך שלעולם לא נרגיש צורך לזעום. על הסבלנות ליהפך לטבע ראשון שלנו, עד כי שום דבר לא יוציא אותנו מן הכלים.

מוגזם?! אבל – אין ברירה. אין התורה יכולה לוותר על דרישה זו. מטרתה לעצב אישיות שההכרה הרוחנית- אלוקית תכוון את כל אורחות חייה. אין היא יכולה להיות סובלנית כלפי חוסר הסבלנות, או להישאר אדישה לנוכח "רגעים מתים" שהופקרו לשלטון הבלעדי של האינסטינקט. כשהאדם נתון להתקפת זעם הוא לא אחראי למעשיו. הוא אדם אחר. האישיות שונה לחלוטין. ספר הזוהר כותב: "בשעת הכעס עוקר האדם את קדושת נשמתו ושורה עליו נשמה אחרת, טמאה". רגע, האם לא שמנו לב לכך כשהתפרצנו אי פעם? האם לא התביישנו בעצמנו, אחרי שנרגענו?! האם לא רצינו למחוק רגעים מכוערים אלו מן המציאות, מן התודעה ומן הביוגרפיה שלנו?! האם אנו היום לא משוכנעים שאז, כשהשתוללנו, היה זה אדם אחר ולא אנחנו?!

ובכן, טעות. זה כן היינו אנחנו, מכסה הנימוסים והשקט היחסי בנפשנו פיתחו בקרבנו את האשליה לגבי המהות האמתית שלנו כאילו אנחנו בסדר. אולם, החיה הטורפת, בסך הכל, מנמנמת בסתרי הלב. והיא מצפה בדריכות להזדמנות לטרוף.

אל תאמר: "אי אפשר להתחנך לכך". אפשר ואפשר. המשנה שלנו דורשת זאת. משום כך היא מכנה את ה"קשה לכעוס ואת הנוח לרצות" בשם – חסיד. קשה. נכון. קשה עד מאד. אני יודע. אני יודע, כי אני מכיר את עצמי. אולם האם אתה מכיר הישג שהושג אי פעם בנקל? ובאמת היו יהודים רבים שהשקיעו את כל חייהם לפיתוח קריירת האדם הסבלן. הם עמלו קשות, אך עמלם השתלם. הם הגיעו להישגים גבוהים ביותר בשליטה העצמית.

דוגמה? בבקשה.

אחד מגדולי הצדיקים, עני מרוד חסך מפיתו הדלה כדי לקנות לעצמו אתרוג מהודר.

כששב לביתו ואשתו, שאין לה אוכל לפי הטף, ראתה את האתרוג בערה בה חמתה עד להשחית. היא נטלה את האתרוג והשליכה אותו על הרצפה ופסלה אותו, תוך כדי הטחת דברים קשים בפני בעלה.

הצדיק לא כעס. הוא הרים את האתרוג שנפסל, אחזו בידיו ואמר: "ריבונו של עולם, אתרוג הוא מצווה. לא לכעוס אף היא מצווה. איני יודע איזה מצווה עדיפה. אנקוט אפוא במידה של "שב ואל תעשה" ולא אכעס."

כן, הוא מיהר גם לסגור את החלון. הלא אשתו הזועמת והבוערת כולה עלולה חלילה להצטנן ממשב הרוח הקר שחדר בעדו…

אז, יש לנו עבודה לבצע. אנו, עבדיה הממושמעים של מידת הכעס…

Image

תגובות   

0 #1 Guest 2011-05-27 01:18
:D
+1 #2 יפה...אבלרון 2011-05-27 13:04
לא הבנתי את האמירה שאנחנו מאד מנומסים כלפי חוץ ורק בפנים ישן לו הנמר התוקפני. ואנחנו רק חושבים שאנחנו מתורבתים אבל זה ״רק כשליחה לגבי המהות האמיתית שלנו״ כשהיא ,כאמור, נמר.

חשבתי שאנחנו טובים וישרים במהות שלנו.

ואיך אפשר להגיד שאין לאדם טבע מולד...בכל גן ילדים ניתן לראות תכונות אופי. ואפילו אצל תינוקות.
מה טעם בעבודת המידות אם הטבע שלך(הנמר הרדום) נעוץ עמוק בעצמות שלך?

כל נסיון להשתפר רק משכלל לך את מנגנון ההגנה ולא עוקר ממך את הרע( המהותי) שלך.

חצי שואל חצי קובע.

אשמח לקבל תשובה שבת שלום לכל הצוות.
0 #3 מידת הכעס, אוי וייאתי 2011-05-29 13:01
כמה נכון דברי הכותב, האם ראית את עצמך במראה כשאתה כועס, זה לא אתה, זה משהו אחר לגמרי. אבל בעזרת עבודה עצמית , התאפקות, וגם סליחה לעצמך - יותר מכל, מבטלת כליל את מידת הכעס. אתה רואה את האדם הכועס מולך - אתה מרחם עליו, אתה לא רוצה להיות כמוהו. ואתה בתוך תוכך מתפלל עבורו, לרחמי שמיים, ובכך מודה גם עבור עצמך , שניתנה לך אפשרות לראות הכעס , און ליין, ופשוט להצטער ולבכות על כל הכעסנים באשר הם, ה' ירחם,, שבוע טוב.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן