משניות ה"ארבע" | אליעזר היון

ארבע מידות באדם: האומר שלי שלי, ושלך שלך זו מידה בינונית; ויש אומרים, זו מידת סדום. שלי שלך, ושלך שלי--עם הארץ. שלי שלך, ושלך שלך--חסיד. שלך שלי, ושלי שלי--רשע.

ארבע מידות בדעות: נוח לכעוס, ונוח לרצות--יצא הפסדו בשכרו; קשה לכעוס, וקשה לרצות--יצא שכרו בהפסדו; קשה לכעוס, ונוח לרצות--חסיד; נוח לכעוס, וקשה לרצות--רשע.

ארבע מידות בנותני צדקה: רוצה שייתן, ולא ייתנו אחרים--עינו רעה בשל אחרים; שייתנו אחרים, והוא לא ייתן--עינו רעה בשלו; שייתן, וייתנו אחרים--חסיד; לא ייתן, ולא ייתנו אחרים--רשע.

ארבע מידות בהולכי לבית המדרש: הולך, ואינו עושה--שכר הליכה בידו; עושה, ואינו הולך--שכר מעשה בידו; הולך, ועושה--חסיד; לא הולך, ולא עושה--רשע.
(אבות, פרק ה)

ארבעת המשניות המוצגות מחולקות באופן ברור ושיטתי לשני סוגי תארים-תיאורים: התיאור האובייקטיבי- תוצאתי, והתיאור הפרסונלי- ערכי.

חלקן הראשון של המשניות [המסומן בגופן כחול] מתייחס לחלק האובייקטיבי- תוצאתי. לעומת זאת חלקן השני של המשניות [המסומן בגופן אדום] מצביע על התכונה האישית ערכית המאפיינית את האדם:
האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית
שלי שלך ושלך שלך –חסיד [ולהפך, רשע]

נח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו [וכן להיפך]
קשה לכעוס ונח לרצות -חסיד [ולהפך, רשע]

רוצה שיתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים [וכן להיפך]
שיתן ויתנו אחרים – חסיד [ולהפך, רשע]

הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו [וכן להיפך]
הולך ועושה – חסיד [ולהפך, רשע]

ההפרדה הברורה הזו בין שני החלקים כמובן תמוהה: מדוע ההתייחסות ל"נח לרצות ונח לכעוס" היא קורקטית ענינית- "יצא הפסדו בשכרו", ואילו ב"קשה לרצות ונח לכעוס" הגישה היא פרסונלית אישית- "רשע"?

כאשר עוסקים ב'תורת המידות' אי אפשר שלא להזכיר את תפיסתו המפורסמת של הרמב"ם המכונה בפי העם "שביל הזהב" או "פשרת דרך האמצע". אלא, שלאמתו של דבר מדובר בטעות נפוצה. שכן אין כוונת הרמב"ם ב"דרך האמצע" לפשרה בין שתי דרכים, אלא אמת בין שתי טעויות, מעלה בין שתי תכונות.

הנה לשון הרמב"ם: "שתי תכונות ומעלה אחת שעולים אליה". מה זו מעלה 'שעולים' אליה?

לרמב"ם, הקמצנות כמו גם הפזרנות אינם מעלה או חסרון. הם תכונות טבעיות. אדם עשוי להיולד אתם או לגדול לתוכן מתוך מסגרת חברתית או משפחתית. אולי אפילו גנטית. הנדיבות לעומתן הינה מעלה, שכן הנדיבות היא מעלה שפותחה מתוך הפזרנות או הקמצנות הטבעית ובמלים אחרות: הנדיבות היא סובלימציה [=עידון] שהאדם יצר או פיתח מתוך תכונות הפזרנות או הקמצנות הטבעיות שלו. על כן לשון הרמב"ם: מעלה אחת שעולים אליה- התקדמות, או נסיגה חיובית [מעלה], מן התכונה המולדת של פזרנות או קמצנות. במקום אחר משתמש הרמב:ם בנוסח: "דרך האמצע היא קנין" כלומר, שוב, תכונה היא דבר מולד שאיננו נרכש, קנין לעומתה –גם ברמה המשפטית- הוא דבר שנרכש על ידי מרצוני הטוב.

כעת ניגש למשנה. ונתייחס למשנה אחת כדוגמה. משנה טו.

נח לכעוס ונח לרצות: אדם שהוא נח לכל רגש. יש להניח שבמבחן אישיותי היה מוגדר אדם כזה כ'אחד שרף הרגש שלו נמוך במיוחד'. הוא מתרגז במהירות, הוא מתפייס בקלילות. הנוחות הזו, היא כמובן לא דבר נרכש, היא איננה קנין או פיתוח שהאדם יצר. היא דבר מולד. היא פונקציה חברתית משפחתית אולי אפילו גנטית. וההוכחה: הספקטרום הרחב של הרגשות המהירות שלו. לעומת זאת-

קשה לכעוס ונח לרצות הוא אדם שקשה לשייך אותו לשבלונה, לתבנית, כל שהיא. אדם כזה איננו נח כי 'הוא כזה' או כי 'כך הוא נולד- בן אדם נח' שהרי כשמגיעה שעת מבחן הכעס הוא 'מתקשה לכעוס'. אישיות כזו, על כרחך, עידנה את רגש העיקשות הטבעית בשעת רציה והתפייסות, או עידנה את רגש הנוחות הטבעית בשעת רתיחה וכעס, ועל כן מגדירה אותו המשנה כ- חסיד התייחסות ערכית פרסונלית, מאחר שמדובר באדם שעידן, פיתח, קנה את תכונותיו הטבעיות.

בנח לרצות ונח לכעוס או קשה שכעוס וקשה להרצות ההתייחסות היא אובייקטיבית תוצאתית, מאחר שאדם כזה לא עשה איזושהי פעולה יזומה, איזושהי התקדמות. אישיות כזו היא מולדת: קשה לכל רגש בכל מצב, או נוחה לכל רגש בכל מצב. על כן ההגדרה היא יצא שכרו בהפסדו או הפסדו בשכרו כלומר מבחן התוצאה ולא ירידה לאינדיבידואל.

מקורות:
שמונה פרקים להרמב"ם. פרק חמישי.
הלכות דעות
גוף הרעיון מעובד משיעור שמסר הרב מרדכי אלון שליט"א באוניברסיטת בר אילן. ותומלל על ידי בראון. ה' ישלח לרב, רפואה שלמה והמשך עשייה ציבורית ענפה.

 

Image

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן