ועיני לאה רכות, ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה: 

ויאהב יעקב את רחל, ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה ... 

ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה : (כ-יז,כט)

 

"כל מקום שפקרו המינים, תשובתם בצידם". בהרבה מקומות בתורה מתבטא הפסוק בסגנון שעלול להטעות, והמינים עושים בו שימוש כדי להטעות את ההמון, כאילו ישנה ראיה מכאן לדבריהם. ובכל אלה המקומות, אפשר לסתור את ה"ראיה" מיניה וביה, מתוך אותו פסוק בעצמו, כגון בפסוק: "נעשה אדם" - כאילו שיש שתי רשויות, ותשובתו בצדו: "ויברא אלהים את האדם" - לשון יחיד.

 

אף בפרשה זו, ניתן היה להבין כאילו הופעתה החיצונית של רחל השפיעה על יעקב, ובגללה העדיף אותה על פני לאה. ואף כאן - תשובתו בצידו !

 

הבה נתבונן במה שנאמר כאן: לבן שואל את יעקב: הגידה לי מה משכורתך; מה עונה לו יעקב? "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה". לא היה כאן כל ויכוח. יעקב לא ניסה לעמוד על המקח, לבקש שיתנו לו את רחל אחרי שנה, אחרי שלש או חמש שנים. מלכתחילה הוא הסכים להמתין שבע שנים מלאות. האם זה מובן? מי מאתנו היה מוכן לדחות את החתונה למשך שבע שנים? איך זה מתיישב עם מה שנאמר "ויאהב יעקב את רחל"?

 

כנראה, שיעקב אף לא התעניין ברחל במשך כל תקופת ההמתנה הממושכת. שאם לא כן, איך אפשר להסביר את העובדה, שביום הנישואין לא היה יעקב מסוגל להבחין בינה לבין אחותה? אם אכן אהב יעקב את רחל, מדוע לא הספיק להכיר אותה - לפחות הכרה שטחית - במשך כל אותן שנים ??

 

קושי נוסף אנו מוצאים בפסוק עצמו. כשהתורה רצתה להפליג בגודל אהבתו של יעקב את רחל, היא אומרת: "ויהי בעיניו כימים אחדים, באהבתו אותה". וכי כך דרכו של אדם? הלא נהפוך הוא, מי שמתאוה למשהו, כל יום שעובר 

נדמה לו כיובל !

 

שני סוגים של אהבה ישנם. ישנו למשל אדם, שאוהב לאכול או לטייל. כל יום הוא מצפה בכליון עינים, מתי יבא היום הנכסף, "בו יזכה" למלאות את תאוותו. וישנה אהבה מסוג אחר. נניח, שאדם בונה לעצמו בית; לא סתם בית עם ארבע קירות, אלא בית שבו הוא משקיע את כל הונו, את כל מחשבותיו, בית שהוא פסגת חלומותיו. האם ישתדל לקצר את הבנייה ככל האפשר? האם ישרטט את התכנית על רגל אחת? האם יבחר את הקבלן שיבטיח לו את הבנייה המהירה ביותר?

 

נהפוך הוא. כיון שברצונו לבנות בית שהוא כליל השלמות, שיא השכלול, הרי שתקופת התכנון תארך פי כמה מזו של בנין רגיל. הוא יבחר קבלן המבצע את העבודה בדייקנות וביסודיות, ולא במהירות. כאן האהבה מכתיבה דוקא את הסבלנות. האם יקשה על בעל הבית להמתין? האם יגלה סימני עצבנות? אדרבה, כיון שכל כולו שקוע בעבודת הבנייה, לא ירגיש כלל שהזמן עובר. אין כאן המתנה באפס מעשה, המורטת את העצבים, אלא עיסוק מתמיד, שהוא כשלעצמו מעניק סיפוק, באשר הוא מיועד להגשים את מאוויו של האדם.

 

בדומה לזה, עלינו להבין את אהבתו של יעקב אבינו את רחל אמנו. הוא ידע, שבאשר היא נועדה מן השמים להיות בת זוגתו, הרי היא תעניק לו את אותה השלמות, שאליה הוא שאף בכל מאודו - השלם שבאבות. זה היה טיב האהבה שאהב את רחל, לא אהבת הגוף, אלא אהבה נפשית, רוחנית, והיא היתה חלק בלתי נפרד מן השאיפה הגדולה שמילאה את לבו: אהבת ה'.

 

כדי שהזיווג אכן יניב את הפירות המיוחלים, היה עליו להכין את עצמו כראוי, היה עליו לבנות את ביתו הרוחני, לשכלל את כליו הרוחניים ולטהר את מדותיו. רק אז הוא היה מסוגל להגיע לדרגה של "יעקב שלימאה" בעזרת הזיווג עם רחל. לכך היו דרושות לו שבע שנ ;ים לא שבע שנים של עבודה פיזית, אלא שבע שנות עלייה רוחנית, שבע שנות התבודדות כרועה צאן. לכן לא היסס להציע ללבן את "ה מחיר" שהוא מוכן לשלם לו עבור בתו: אעבדך שבע שנים ברחל.

 

"ויהיו בעיניו כימים אחדים" - גם שבע שנים אלה נראו לו, מעט ביחס לעבודה הכבירה שציפתה לו למשך זמן זה. אבל בתום הזמן, יכול היה יעקב לומר: "הבה את אשתי כי, מלאו ימי" - לא סתם ימים עברו עליו, אלא ימים מלאים, ימים שמילא אותם בעליה מתמדת ובעיצוב קומתו הרוחנית; עתה היה מוכן למלא את התפקיד הגדול שציפה לו: להשלים את בנינו של עם ישראל, להביא לעולם שנים עשרה שבטי יה.

 

(ע"פ משנת ר' אהרן)