בפגישתם הראשונה, על יד באר המים, מגולל יעקב בקלות את האבן העצומה שעל פי הבאר - קלות המזכירה הסרת פקק מבקבוק. מהפעולה הכמעט נונשלנטית של יעקב מסיקים חז"ל, כי היה יעקב גיבור ובלשונם 'להודיעך שכוחו גדול'. 

 

אלא שאקסיומה זו עומדת בסתירה מסויימת לפעולות ומאורעות שונים בחייו של יעקב. כאשר יעקב שומע על איומיו של עשיו הוא נבהל ובורח לחרן 'ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה' מדוע לא סגר עמו יעקב 'חשבון' כבר בבאר שבע, הרי 'כוחו גדול' היה. במהלך הבריחה הוא פוגש באליפז שמבקש להורגו במצוות אביו, יעקב לא נלחם עמו אלא מציע לו את רכושו כפי שתואר בגוף הכתבה. האם יעקב לא יכל לנצח את אחיינו הצעיר ממנו בשנים כה רבות, מדוע צריך היה להיפרד מרכוש הרב אותו נשא כנדוניה לטובת מי שביקש לחסלו? כאשר מתקרב אליו עשיו, מאוחר יותר עם 400 אנשים אנו מוצאים כי יעקב חושש, על אף ידיעתו הברורה כי במדה ויווצר עימות – ינצח, וכפי שהפסוק מציין זאת בפירוש 'והיה המחנה הנשאר לפליטה' [דרשו שם חז"ל – על כרחו של עשיו, כי אלחם עמו]. מדוע? גם כאשר לבן רודף אחרי יעקב, הוא כמעט מתנצל 'מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי' מדוע לא השיב לחמיו הרמאי מנה אחת אפיים, ובעצם, מדוע כבר לא לימד אותו לקח כבר שנים קודם לכן כאשר רימהו וחזר ורימהו בענין נישואיו ומשכורתו? ולבסוף, פרשיית דינה, ואינוסה על ידי שכם בן חמור האכזר. יעקב לא מטיח דברים בחמור אביו אלא ממתין לבניו עד שיבואו מן השדה, ואף נוזף בהם 'עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ' כאשר הם עושים דין לעצמם ומחסלים את אוכלוסיית שכם. למה לא נלחם בהם יעקב עצמו, ורק הותיר את המלאכה לשמעון ולוי בניו? ומפני מה הוא גוער בהם לאחר שהענישו, בצדק, את הפושעים האכזריים ושחררו את דינה בתו? 

 

מלבד העובדה שיעקב היה 'גבור גדול' כפי שמתארים חז"ל עומדת לזכותו העובדה שהוא גם לא היה 'פחדן'. כאשר הוא עובר את מעבר יבוק ומעביר את ילדיו ואת רכושו, הוא מוצא את עצמו בודד מול 'איש' שמחליט להיאבק עמו. יעקב לא נכנע ובמשך שעות ארוכות הוא נלחם עד שאויבו מבין כי הוא 'לא יכול לו' ובלית ברירה הוא פוצע את יעקב בירכו ומתחנן לפניו כי ישחררו 'כי עלה השחר'. סיפור זה, מעצים את התמיהה כמובן ומחזק את חוסר ההלימה בין כוחו הפיזי ואופיו האמיץ של יעקב, והתנהגותו הפסיבית לכאורה בפועל.

 

נדמה בעקבות הסקירה הנ"ל, כי התנהגותו של יעקב היא פונקציה ישירה של אופיו התמים והשקט. יעקב הוא איש תם יושב אהלים, כשהמשמעות הנוספת לכך היא חוסר יכולתו להפגין את רגשותיו או לקיים קומוניקציה רגשית עם הזולת. להבדיל מעשיו, אין ציד בפיו, פיזית ובעיקר מטפורית. הוא לא מנסה לכפות את דעתו ואת מנהיגותו על הבריות, והוא לא הטיפוס שוחר המריבה וההתנצחויות. להיפך, יעקב מבקש לישב במנוחה, ולהתרחק מצורת החיים הסוערת וההרפתקנית המאפיינת כל כך את עשיו [האמוציונאלי, שאוהב להתבטא במלים קיצוניות ומלאות צבע, 'הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה', 'ויצעק עשיו צעקה גדולה ומרה', יקרבו ימי אבל אחי ואהרגה את יעקב אחי'] . זו הסיבה שהוא כל כך חושש 'לרמות' את אביו, ורק התערבותה של אמו גרמה לו להתחפש לאחיו הגדול. זו גם הסיבה שהוא מבקש להתרחק כל כך ממריבות או מפולמוסים שעשויים להביאו בסופו של דבר למריבה מיותרת לדעתו. כשאליפז מבקש להורגו, הוא מעדיף להיפרד מרכושו הרב, על אף שבאבחת חרב אחת יכול היה לחסלו. כשחמיו מרמה אותו שוב ושוב, הוא לא 'שובר את הכלים' אלא מחפש שוב ושוב אופציות שיאפשרו לו להמשיך לחיות בשלוה, ועם זאת להשיג את מבוקשו מכאן ההסכמה לעבוד 7 שנים נוזפות תמורת רחל, ומכאן הגיית הפיתרון היצירתי בדבר הכבשים הנקודים והטלואים. זו גם הסיבה שלאחר חטיפתה של בתו על ידי השכמיים, לא ממהר יעקב לצעוק ולהתפרץ על מושל העיר ובנו. הוא מבין שהמעשה כבר נעשה וכעת הוא מחפש פתרון שיסים את הפרשה בטוב. הפתרון של שמעון ולוי, על אף 'מבחן התוצאה' החיובי שלו שהביא לשחרורה של דינה, מכעיס את יעקב שלא מאמין בפתרונות בזק לוחמניים. תגובות כאלו מתאימות לעשיו הלוחמני, והכעסן. יעקב מבקש לפעול תמיד ברובד הדיפלומטי, הוורבלי, ולאו דווקא הצבאי והאימפולסיבי, ומכאן הברכה הקשה אליהם ערב פטירתו: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבא נפשי, ובקהלם אל תחד כבודי. ארור אפם כי עז ואברתם כי קשתה".

 

מפרשנות זו מתבהרת התנהגות נוספת של האב הקדמון. כאשר יעקב פוגש את רחל, הוא מסיר כאמור את האבן הגדולה באצבע אחת, ואז הוא ניגש לרחל ובאופן מפתיע מנשק אותה ופורץ בבכי. ההתנהגות הזו מעניינת במיוחד, שכן יעקב מעולם לא בוכה. הצרות הרבות שעברו עליו, החל ממרדפו של עשיו, עבור דרך סיפורו של לבן, אינוסה של בתו, המאבק עם האיש במעבר יבוק, ועד הרעב בארץ כנען לא הביאוהו לידי ייאוש או שבירה. פעם אחת נוספת בלבד נשבר יעקב ופורץ בבכי. היה כאשר הציגו לו בניו את כתונת יוסף המוכתמת בדם, ויעקב מתפרק וקורא 'טרף טורף יוסף'. מלבד אקט יחיד זה נושא יעקב את סבלו בדממה ולא מתאונן על חיו הקשים. מדוע פרץ יעקב בבכי דוקא כאשר הוא פוגש את רחל לראשונה?

 

מסתבר בעקבות האמור, כי במצבים מסויימים בחייו פורץ האדם את כוחותיו ויכולותיו הפסיכולוגיים, הנפשיים, וגם הפיסיים, ופועל כפי שלא היה פועל באופן הרגיל. באותם רגעים מכוננים, קורסים כל מנגנוני ההגנה שנוצרו במהלך של שנים רבות, ודחפים, יכולות, וכוחות בלתי מודעים, אך קיימים, מוצאים את ביטויים וצפים על פני השטח. כאשר יעקב מבחין ברחל, מתנקזים כל השנים הקשות והרעות אותם חווה אל רגע מאושר ומכונן זה. הוא מבין, אולי אפילו באופן לא מודע, או בנבואה כפי שמתארים חז"ל, כי עם אשה זו הוא הולך להקים את העם היהודי, את עם ישראל. עוצמתו של הרגע מכה בו בעוצמה וכוחותיו הגדולים, אותם טרח לאצור ולעצור במשך שנים כה רבות, התפרצו והוא ניגש לבאר ובכוחו הפיסי האמיתי מגולל את האבן לכבוד האשה שהופיעה פתאם לתוך חייו והולכת כפי הנראה לשנות אותם לחלוטין. זו הסיבה שרק כאשר הוא ראה אותה הוא גלל את האבן, ולא זמן קצר קודם לכן. זו גם הסיבה שהוא ניגש אליה, נושק לה, ופורץ בבכי. אקט שנוגד כל כך את אפיו התם והמסתגר.