אין טבע ! | עלון בית דוד

ותהר עוד ותלד בן, ותאמר הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה (כט לה)

אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה, עד שבאה לאה והודתו, שנאמר: הפעם אודה את ה'.  (ברכות ז:)

 

התמיהה מתבקשת כמעט מאליה: וכי האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, לא ידעו להודות לה' על כל הניסים שעשה עמם? הלא בנו מזבחות, הקריבו קרבנות, ובמה שונה ההודאה של לאה, מה היא חידשה כאן ?

 

נקדים ונבאר את דברי חז"ל "כל האומר הלל בכל יום, הרי זה מחרף ומגדף". ובאמת, מה רע כל כך בזה? הבה ונסביר זאת בעזרת משל.

 

אדם אחד הלך לתומו על שפת הים, כאשר שמע צעקות לעזרה. משפחה שלמה, אב ואם עם בנם הקטן, נסחפו על ידי גל ענק אל תוך הים. במסירות נפש קפץ לתוך הים, והצליח להציל את הבן, בעוד שהוריו טבעו בגלי הים.

מצילו של הילד החליט לאסוף אותו אל ביתו, ולגדלו כאחד מילדיו. כשגדל הילד, הוא זכר לאביו המאמץ את חסדו הגדול, ומדי שנה ביום שאירע האסון, היה מביא לו תשורה.

פעם אחת אירע, שהגיע אותו הבן ביום אחר ומתנה בידו. לשאלת האב, מה זה ועל מה זה, ענה הבן: "הלא אני חייב לך תודה אין סוף על מה שהצלת את חיי, ואמנם פעם בשנה אני מראה את הכרת הטוב שיש לי, אך ברצוני להביע את תודתי גם באמצע השנה, כדי שתדע שאני זוכר לך את חסדך במשך כל השנה כולה, ללא הרף".

 הבן היה בטוח, שהאב יקבל את תשורתו בלב חפץ, אך למרבה ההפתעה, ניכרו עליו דוקא סימני עצב. לשאלת הבן, מדוע לא מצאה המתנה חן בעיניו, ענה האב: "בודאי היתה כוונתך לטובה, אבל דע לך, שעוול גדול עשית כאן!"  "מה העוול?" תמה הבן.

 

"אסביר לך", ענה האב. "אמנם נכון, שחסד גדול עשיתי עמך, כשהצלתי אותך ממוות בטוח תוך חרוף נפש. אבל האם רק זאת עשיתי? וכי לא אספתי אותך אל ביתי, הלא האכלתי והלבשתי אותך, דאגתי לכל צרכיך במשך שנים רבות! האם על זה לא מגיע לי תודה?"

 

"עד עכשיו הייתי בטוח, שגם על זה אתה רוחש לי רגשי תודה והערכה. אלא מאי, הייתי אומר לעצמי, מדוע מעולם לא נתת ביטוי לרגשות אלו? פשוט מאד, משום שאלה הם דברים יום-יומיים, והרי אינך יכול להביא לי מתנה מדי יום ביומו, מה שאין כן ההצלה שהצלתיך, יש לה תאריך... תמיד קבלתי את התשורה בבחינת הפרט, המלמד על הכלל"... 

"אבל עכשיו, שכיבדת אותי במתנה באמצע השנה, שלא בזמנו, יש לי קושיא גדולה עליך. האם באמת לא מצאת סיבה אחרת להודות לי, מאשר דבר זה? האם באמת סבור אתה, שבכך יצאת ידי חובה?? זו הסיבה, שהתעצבתי עד מאד, כשהבאת לי את מתנתך הנאה". 

וזו, היתה כונת חז"ל. מי שאומר הלל בזמנו הקבוע, מודה לה' על הניסים הגלויים, לא מפני שרק עליהם יש להודות. הלא באמת, אומרים אנחנו בתפלת מודים: "על ניסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת". אלא מאי? אין בכוחו של בשר ודם, להודות על ניסים אלה. "אין בעל הנס מכיר בנסו", איננו מסוגלים להתרגש מהניסים הנסתרים בטבע, וממילא אין טעם לומר עליהם הלל .

אולם, בשעה שאנו אומרים את ההלל, חובה עלינו לדעת, שהנס אינו דבר חד-פעמי. חובה עלינו לזכור את דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא: "ומן הניסים הגדולים והמפורסמים, אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם"... 

וממילא מובן, מדוע כינו חז"ל את מי שאומר הלל בכל יום "מחרף ומגדף". אם הוא בא ביום רגיל ומודה לה' על הניסים הגדולים והגלויים של יציאת מצרים, מה הוא מראה בכך? שרק על זה הוא יודע להודות, שנעלמה ממנו ההכרה, "שכל מקרינו כולם ניסים!" 

 

ועתה מובן, מה חידשה לאה אמנו, כשאמרה "הפעם אודה את ה'". לידה היא נס, אבל הרי זה נס נסתר, "טבע". אדם רגיל אינו מסוגל להתרגש מנס זה כפי שהוא מתרגש מניסים גלויים. אבל לאה היתה שונה. ההודאה שלה ביטאה את ההכרה הפנימית, שאין הבדל בין מי שקורעים לו את הים, לבין מי שקם בבוקר ומרים את ידו ומזיז את רגלו. היא היתה הראשונה שהגיעה לדרגה זו. "מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לה' - עד שבאה לאה והודתו!"

 

ע"פ כתב סופר

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן