פכים קטנים | בית דוד

אין לנו, ולא יכול להיות לנו, שום מושג על שלמותם של האבות הקדושים בעבודת ה'. גם אם התבטאו חז"ל על פגם זה או אחר שנמצא בהם, אין זה אלא פגם לפי מעלתם, פגם שרק חז"ל ברוח קדשם היו מסוגלים לראות. אם בכל זאת גילו לנו חז"ל את הפגמים הללו ואת התוצאות שלהם, הרי באו ללמדנו מוסר השכל, את הלקח שיש להפיק מכך. ברוח זו יש להתייחס לדברי ה"כלי יקר", המובאים להלן.

 

בוודאי שאין זה מקרה, שדווקא כאן, במעבר יבק נטפל שרו של עשו ליעקב אבינו. "יצר הרע דומה לזבוב היושב במפתחי הלב", אמרו חז"ל. מה דרכו של זבוב, שהוא תר אחרי פצע בגופו של אדם, שדרכו יוכל למצוץ את דמו, ואף פצע זעיר ביותר, כך "הסיטרא אחרא": כל זמן שהאדם שלם בנפשו, אין להם כח להיטפל אליו, אבל מכיון שמתגלה בו מום כלשהו, מיד בא השטן ונדבק בו. ואף כאן, מצא שרו של עשו מקום להתגדר בו.

 

מדוע נשאר יעקב לבדו? אמרו חז"ל, שחזר כדי להביא פכים קטנים ששכח. הוא חס על ממונו, על אף שמדובר היה ב"פכים קטנים", משום שצדיקים ממונם חביב עליהם, כמו שאמרו חז"ל. כיצד אפשר להבין זאת? הלא ידוע לנו, שחמדת הממון היא מדה מגונה ביותר - ודווקא הצדיקים ידבקו במידה כזו?  

 

ברם, כאשר הצדיקים מחבבים את ממונם, אין הכוונה ח"ו שהצדיקים אוהבים את הממון אהבה נפשית, אין כאן ענין של "תאוות הגוף", אלא חיבוב מסוג אחר. כשם שאנחנו מחבבים את האתרוג ואת הלולב המהודר, כך הצדיקים מחבבים את ממונם כי לדידם, אין בממון שום דבר המושך אותם, מלבד מה שהממון מהוה "חפץ של מצוה". באתרוג ניתן לקיים מצוה פעם אחת בשנה, ואילו בממון - אפשר לקיים מצוות אין ספור, בכל רגע ורגע.

 

את האתרוג אנו מחבבים, כשהוא נקי ומהודר, אולם נחבב אותו פי כמה, אם הוא עלה בדמים מרובים, קל וחומר, אם טרחנו עבורו רבות כדי להשיגו.

 

מעתה, כמה יגיעה משקיע הצדיק, כדי שממונו יהיה נקי מכל חשש זעיר של גזל... כשהוא שכיר, הוא נזהר שלא יתבטל אפילו לרגע על חשבון המעביד. כשהוא עצמאי, הוא מכלכל את כל צעדיו, כדי שלא יכשל באיסור אונאה. כשהוא מעסיק אנשים, הוא נזהר שלא להלין שכר, שלא לצער ולפגוע בשכיריו. מה הפלא, אם כן, ש"צדיקים מחבבים את ממונם?"

 

במה דברים אמורים? כשלא מתלווה לחיבוב הזה שום צד של תאוות ממון. אבל אם ח"ו יתערב אפילו קורטוב של מדת התאווה, הרי יש כאן "כלאים"... על הצדיק, כשהוא משתדל לשמור על ממונו ולא לבזבז אותו, להתנהג אך ורק על פי הכללים של "חיבוב מצוה", ולא לתת לשום גורם אחר להתערב בשיקוליו. עליו מוטלת החובה התמידית לבחון את עצמו בחינה מדוקדקת, לרדת למעמקי הלב ולנבכי הנפש, כדי לבדוק היטב בחורים וסדקים, שמא מסתתרת באיזו פינה נדחת התאווה המגונה, ומשפיעה על החלטותיו בלי שיהא מודע לכך .

 

אכן ניתן לומר, שזו "הליכה על חבל דק" במלוא מובן המילה. רק צדיקים השלמים בכל מיני השלימות מסוגלים לעבור מבחן זה בלי להכשל.

 

יתכן, אם כן, שכאן היה "הפצע הקטן", שעל ידו קיוה שרו של עשו לנצח את יעקב. אולי התערב -לרגע קט - במערכת השיקולים שהניעו אותו לחזור על הפכים הקטנים, גם שיקול זעיר של חמדת הממון. באותו רגע הבין שרו של עשו, שניתנה לו הזדמנות לפגוע בו. כי דרכה של רדיפת הממון, לטשטש את השכל. "כי השוחד יעור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים" -  אף כשמדובר בצדיקים מסוגו של יעקב אבינו.

 

זהו פשרו של האבק, שהעלו במאבק בנחל יבק, ושעלה עד כסא הכבוד. אותו אבק נועד לכך, שיטשטש ויעמעם את בהירות שכלו של יעקב ויפגע ביסודות האמונה. בסופו של דבר, ניצח יעקב אבינו. שרו של עשו לא הצליח לטשטש את אמונתו של יעקב אבינו. "עד עלות השחר", אם בחשכת הלילה, כשהסתר פנים שולט בעולם, יש צורך להאבק על האמונה, הרי כשעולה השחר, "ומעשי ידיו מגיד הרקיע", שוב אין מקום לפקפק, וכל הפקפוקים מתבהרים מאליהם ...

 

אבל, צלקת אחת נשארה מאותו מאבק, והיא קיימת לדורות. אמנם, אין בכוחה של רדיפת הממון לפגוע באמונה, אבל במקום אחד בכל זאת תתכן פגיעה: "ותקע כף ירך יעקב"... "מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר, "אמרו חז"ל. במדה שאדם נותן מקום לתאוות ורדיפת הממון, נפגמת יכולתו להתעמק בתורה.  קנין תורה וקניני ממון -  צרות הן זו לזו.

 

"כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר". רק מי שקונה את התורה מתוך התמסרות שלמה, ללא עיסוקים מיותרים בעניני עולם הזה, יכול להגיע בסופו של דבר לשני שולחנות. ולזה התכוון דוד המלך באמרו  (תהלי קיט): "טוב לי כי עונֵיתי - למען אלמד חוקיך" (ע" פ כלי יקר)

 

תגובות   

0 #1 תגובה: פכים קטניםלאון דוד 2011-12-10 23:43
interesting
0 #2 חבל שהציטוט מסורסרב אחר 2018-10-21 20:56
שהרי כתוב חביב עליהם יותר מגופם, והכותב האלמוני סירס פה את המקרא שלא על דעתם של חזל

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן