בין שכם ודינה לאמנון ותמר | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

פרשת דינה, אינוסה על ידי שכם, ונקמת האחים מן חמור ועירו, נפתחת בתיאור אינפורמטיבי קר וקשה:

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. [לד, א-ב].

תיאור של אירוע אונס קר, ענייני, ולמרבה הצער גם לא בלתי מוכר. דינה היפה יוצאת החוצה לתומה להכיר את הסביבה, שכם, נסיך מפונק בנו של נשיא הארץ רואה אותה, חומד אותה ומתעלל בה.

אלא שאחר כך מופיע המשפט המרתק הבא:

וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָה וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָה [ג].

שכם לפתע מתאהב בדינה, אחרי שהתעלל בה. מה היה פה?

הנה רש"ר הירש:

"תחילה עינה אותה מתאוות חושים, אחר רותק על ידי החן הנמשך עליה, הטבעי והמוסרי, וביקש לעצמו יחס קבוע".

כלומר, הגבר הצעיר אנס ועינה את הנערה היהודייה לאחר שלא היה מסוגל לגבור על יצרו, אך בהמשך 'התאהב' בה, וחפץ להינשא לה.

והנה תוספת לכך במלבי"ם:

"בתחילה שלקחה, לא לקח על מנת לקחתה לאשה, רק חטף אותה להשביע בולמוס תאוותו לפי שעה, שאם היה בדעתו תחילה לקחת אותה לאשה, לא היה מענה אותה והיה ממתין עד שיתנו אותה לו ברצון, רק שאחר כך דבקה נפשו בה".

אלא שעדיין יש לשאול, איך מצליח שכם להתאהב בנערה שכרגע אנס, בעוד כל האינטואיציות הטבעיות שלנו כבני אדם מצביעות על התנהגות צפויה הפוכה? האנס כך נדמה יבקש רק להתרחק מקרבנו, שכן הוא מזכיר לו את מעשהו השפל, את ההיכנעות ליצרים, את העובדה כי הוא מעולם לא אהב את זו שכה פגע בה, שכן אילו היה אוהבה מעולם לא היה פוגע בה.

האסוציאציה המיידית העולה בהקשר לכך היא פרשיית אמנון ותמר. אמנון תאב לתמר אחותו, אונס אותה חרף תחנוניה, ולבסוף משליך אותה במיאוס:

וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ, וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה, וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ... וַיִּשְֹנָאֶהָ אַמְנוֹן שִֹנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִנְאָה אֲשֶׁר שְֹנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ.. וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר: שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה, וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ [שמואל ב, יג].

מה קורה איפה לשכם? איך הוא מתאהב בדינה, ומדוע הוא שונה מאמנון שרק ביקש להיפטר מהאשה שאותה אימלל?

התשובה לשאלה הזו כך נדמה פשוטה להפליא: לשכם לא היתה הזדמנות להכיר את דינה. עם צאתה אל מחוץ לבית, הוא נתקל בה, וכבן למעמד העליון מתיר לעצמו לעשות בה כרצונו. לאחר סיום המעשה, הוא מגלה את אצילותה וחינה של דינה, ונפשו דבקה בנפש מרוממת זו.

אפשר גם, ששכם הארצי, החומרי והמפונק, לא ראה במעשהו כל דבר שלילי. להיפך, הוא בנו של אדון הארץ, והכל מותר לו. כשבהמשך מנצנצת בו האהבה, הוא מבקש להפוך את הקשר בינו לבין היהודייה לקבוע.

אמנון לעומת זאת הכיר היטיב את תמר. הוא כמה לה ימים רבים ולא חדל מלחשוב ולדמיין את יחסיו אתה, וכמו שמדגיש הנביא: וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה, וּשְׁמָהּ תָּמָר, וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד... וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ [שם].

אלא שאמנון מנתב את כל משאביו המנטליים ויכולת האהבה שלו אל מימוש יצריו האפלים. הוא רוקן את כל מאגרי האהבה שעשויים היו להיות לו אל הדחף היצרי. מסתבר בהחלט, שאמנון, בנו של דוד המלך, היודע היטיב כי מחשבותיו אינן טהורות, גם לא מרשה לעצמו להתאהב באחותו. האהבה היא רגש טהור וזך מידי כדי שהוא ירשה לעצמו להפנות אותו לאחותו האסורה עליו בטאבו מוחלט.

מחוסר ברירה, הוא מותיר לעצמו את המחשבות האסורות, אך בה בעת חש אשמה תמידית עליהן. כשהוא אונס את תמר, הוא תופס לפתע את גודל מעשהו, מתבייש בעצמו, ומתיק את התיעוב שחש על מי שבעקיפין 'אשם' בו – תמר.