כי חנני אלהים, וכי יש לי כל (לג, יא)

יש לי כל – כל סיפוקי. ועשו דיבר בלשון גאוה, יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי. (רש"י) 

 

מדוע השתדל יעקב אבינו למעט ממה שהיה לו באמת? וכי אין זו כפיות טובה?

 

נסביר במשל: אדם בא לקבל את פני חבירו שהגיע לביקור בארץ בנמל התעופה. כאשר האורח הנרגש הודה לו על הכבוד שעשה לו, ענה לו: "אודה על האמת, במקרה הזדמנתי לכאן" - בודאי שבזה יגרע מן הכבוד שהעניק לידידו.

 

וכן הדבר במצות ובמעשים הטובים שעושה אדם בעולם הזה. מטרת קיום המצוות היא - לקדש את שמו של השי"ת בעולם. "כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו אף יצרתיו". כל עוד שאדם מקיים את המצות למטרה זו בלבד, הוא גורם בזה קידוש שם שמים בשלימות. אך כשאדם אומר להקב"ה: "עשיתי מצוות, ואני מבקש שבזכות מצוות אלה תתן לי שכר פלוני, או תצילני מצרה פלונית" - הרי הוא דומה לאותו אדם, שאומר לחבירו שכל מה שעשה לא עשה למענו - הוא ביטל במו ידיו את גורם ה"כבוד שמים" הטמון בקיום המצוות, ופגם בכך בערך המעשים שעשה.

 

ועל כן, נזהרים הצדיקים מלבקש דבר כלשהו בזכות מעשיהם. כשהם מתפללים, אינם מתפללים אלא שה' יתן להם מתנת חנם; 

 

והקב"ה נענה להם, ומעניק להם מאוצר מתנות החנם שלו. נמצא, שכל מה שיש לצדיקים אינו שלהם, שהרי לא בזכות קיבלו את שלהם, אלא בחסד. כל חייהם הם כאורחים, החיים "על חשבון" בעל הבית. 

 

לא כן הרשע. מה שהוא מקבל בעולם הזה, הרי זה כדי לשלם לו את שכר מעשיו הטובים בעולם הזה. "משלם לשונאיו אל פניו 

להאבידו". נמצא, שאין הוא אוכל כאן בחסד, אלא בזכות... שהרי הוא משלם תשלום מלא על כל הנאותיו בעולם הזה - ולכן אפשר לומר עליו, שבאמת הכל שלו !...

 

ומעכשיו, נמצא ששניהם צדקו. בצדק אמר יעקב: "יש לי כל" - כל סיפוקי. אין הוא יכול לומר: "יש לי רב , " שהרי כל ממונו הרב 

אינו שלו באמת; שהרי לא שילם עבורו. לעומת זה עשו, באמת יכול לומר: "יש לי רב". הכל שלו, כי שילם עבורו בטבין ותקילין - במצות ומעשים טובים! (ע"פ שפת אמת)