הביאור הוא, שבדרך כלל כשאדם טועה בכל עניין שהוא ולאחר מכן נודע לו שטעה, מיד הוא מנסה לעשות מאמץ לתקן את הטעות כדי שלא תצא תקלה מתחת ידו, אך את תיקון התקלה או את הצער במקרה שאי אפשר לתקן, עושה האדם בשקט ובצנעה לבל יתגלה קלונו ברבים, ולא עוד אלא שהאדם אומר לעצמו מה תועלת שידעו הרבים את כישלוני, אדרבה אולי חילול ה' יש בדבר שידעו כולם את טעותי.

יהודה, מיד כשהכיר על פי סימניה הנסתרים של תמר ["הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה"] שלא רצתה לביישו ולגלות את קלונו ברבים, לא היסס אף לרגע והכריז קבל עם ועדה "צדקה ממני".

יהודה שהיה אחד מהדיינים במשפטה של תמר יכל לעכב או לשנות את גזר דינה ללא שהיה מתגלה שהוא אבי התאומים שבבטנה, ובכל זאת יהודה אמר את כל האמת וכך יצאה תמר זכה ונקייה מכל חטא ללא פגם או שם רע, אלא שכל כוונותיה היו לשם שמים, ובאמת זכתה ששני בניה פרץ וזרח היו שניהם צדיקים כאביהם יהודה.

אחים יקרים!

חז"ל אמרו "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו", אדם שמצליח לכבוש את יצרו ולהודות הודאה אמיתית במעשיו, מובטח לו שהוא זוכה חיי העולם הבא.

בואו נשב עם עצמנו ובצורה כנה ואמיתית נתבונן פנימה אל תוכנו, נכין רשימה כתובה של כל הדברים בהם אנו מושלמים ובצדה השני של הרשימה את כל הדברים שבהם זקוקים לשיפור ונתחיל ליישם באופן הדרגתי את הטעון שיפור וחיזוק.