ויתנכלו אותו להמיתו (יח,לז)

מי שלומד את פרשת מכירת יוסף, ומתבונן במה שנעשה כאן, נקלע בעל כרחו למבוך ללא מוצא. מצד אחד, ברור שמצד אחי יוסף נעשה כאן חטא, והרי הם בעצמם התוודו על כך מאוחר יותר, באמרם: "אבל אשמים אנחנו", וכשיוסף נתוודע להם "נבהלו מפניו, כי לא יכלו לענות אותו". ומאידך, הרי ברור שלא היו אלה אנשים רגילים, אלה היו השבטים - הם היוו את היסוד של כלל ישראל, עליהם שרתה השכינה. כיצד יתכן אפילו להעלות על הדעת, לייחס להם חטא נוראי שכזה?

 

בטרם נדון על גוף המעשה, נבהיר נקודה חשובה. מכירת יוסף לא נעשתה מתוך כעס, אחי יוסף לא עשו את מעשיהם מתוך דחף של יצרים, אלא אדרבה - מתוך צלילות הדעת ועל פי חשבון מדוקדק, שאכן כך מחייבת שורת הדין. מי שמתעלל ברעהו מתוך שנאה, ומתוך התגברות רגשי נקמה, חזקה עליו שאחר המעשה יתחרט על פזיזותו. ואילו אחי יוסף, מה עשו אחרי שהשליכו את אחיהם אל הבור? "וישבו לאכל לחם"!! איך ניתן להבין זאת? מנין שאבו את העוז, להתיישב ולאכול את סעודתם, בעוד שאחיהם מושלך בבור ? אין שום דרך להבין אותם, רק זה: הם היו שלמים עם עצמם, משום שהיו בטוחים ומשוכנעים, שכל מה שעשו - מתחילה ועד סוף - נעשה על פי שורת הדין, על פי צוויי התורה !

 

וראה עד היכן הדברים מגיעים. ארבע עשרה שנה אחרי כן, נקלעו האחים לצרה בעקבות עלילותיו של יוסף. הם הבינו מיד, שצרה זו הובאה עליהם מן השמים בגלל חטאם במכירת יוסף. האם הכו על חטא ואמרו: "טעינו ? " לא ולא! מה אמרו שם? "אבל אשמים אנחנו, ...בהתחננו אלינו ולא שמענו"! היינו צריכים לרחם עליו, לפנים משורת הדין. אבל חוץ מזה - לא מצאו שום דופי בהתנהגותם .

 

ולכן, גם אם האמת היא שטעו - הרי אין כאן רוע לב ח"ו, אין כאן ענין של רשעות. יש כאן ויכוח הלכתי, האם יוסף חייב מיתה. יש בזה שני צדדים, כמו בכל נדון הלכתי, וההכרעה בין שני הצדדים אינה פשוטה כלל וכלל. הם טעו בהכרעת הדין; וטעות זו נחשבה להם כחטא, משום שהיא נבעה מנטיית הלב, שגרמה להם לדון מתוך דעה מוקדמת. היתה זו נטיה שאינה נראית לעין, משהו שבמשהו, אבל היא היתה קיימת, ולאנשים שכמותם גם סטיה של "כחוט השערה" נחשבת כחטא... כך עלינו להתייחס לפרשת מכירת יוסף.

 

מה היה הנימוק שהצדיק - לפי הבנתם - את המעשה שעשו? 

 

במלה אחת בפרשה, טמון המפתח להבנת הענין. "ויתנכלו אותו להמיתו". פירוש הדבר: יוסף הצטייר להם כמי שבא להתנכל להם... הם החליטו מראש, עוד לפני שיוסף הספיק להתקרב אליהם, שכל מטרת בואו היא להרע להם, למצא עלילה נגדם, להבאיש את ריחם בעיני אביהם, כדי שיקלל אותם וידחה אותם מעל פניו. ואם כן - פקוח נפש יש כאן! הבא להרגך, השכם להרגו ...

 

ברם, מנין להם באמת לחשוב כך על יוסף? וכי לא יתכן שבא פשוט לדרוש בשלומם? כאן עלינו לעבור על כל השתלשלות הפרשה מתחילתה, כדי להבין על מה התבסס החשש של אחי יוסף.

 

"ויבא יוסף את דיבתם רעה". אין ספק, שכל מלה שדיבר יוסף הצדיק היתה כדת וכדין. בסך הכל התכוין רק לתועלת הענין. אבל דבוריו העכירו את היחסים בינו לבין אחיו. הם הביטו עליו בעין חושדת. עדיין לא שנאו אותו, אבל הגרעין נזרע. אוירה של קרירות השתררה ביניהם.

 

בשלב זה אירע דבר נוסף. יעקב העניק ליוסף כתונת פסים.

האחים קינאו בו - בודאי לא על מה שקיבל מאביו מתנה נאה. כתונת הפסים לא היתה סתם מתנה - היא היתה סמל. יעקב אבינו רצה להכתיר אותו לראשון בין האחים, כיון שלפי דעתו הוא היה זה שראוי לכך. כאות לכך הלבישו בבגד מלכותי, בלבוש המשרה סמכותיות. אולם, האחים חשבו אחרת, הם ראו בו אדם מתיהר, שאינו ראוי לאיצטלה של מנהיג. בעקבות זאת, הפכה הקרירות - לשנאה.

 

שיחה ידידותית כבר לא היתה אפשרית ביניהם - "ולא יכלו דברו לשלום". וכאשר סיפר להם את החלומות, ועוד ביקש שיקחו אותם לתשומת לב ("שמעו נא") - היו בטוחים, שכל מגמתו היתה - להיות היורש הבלעדי של מורשת יעקב. האחים ידעו, שכלל ישראל לא יבנה על ידי יחיד, אלא על ידי י"ב שבטי יה. בנינו של כלל ישראל נמצא, איפא, בסכנה !

 

אין פלא, לאור כל זה, שכאשר נראה יוסף מרחוק בשדות דותן, נתקפו האחים בחרדה. לשם מה הטריח יוסף את עצמו כל כך - מבאר שבע עד שכם? לביקור של ידידות? לא יעלה על הדעת!... לא היה להם שום הסבר אחר, אלא שבא לבצע את אשר - בדמיונם - זמם. ולכן החליטו את ההחלטה הגורלית - אין דרך אחרת להציל את כלל ישראל, אלא על ידי סילוקו של יוסף !

 

(ע"פ ר"ע מספורנו)