אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו - זה יוסף; ולא פנה אל רהבים - שע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, נתוסף לו שתי שנים. (מדרש) 

 

כל המפרשים התפלאו על דברי המדרש כאן. אם נאמר על יוסף "אשר שם ה' מבטחו", הרי שבעיני חז"ל היה יוסף בעל בטחון, ואיך נאמר עליו אח"כ "שפנה אל רהבים"?

 

אדם כזה עדיין לא יצא ידי חובתו בעסק מועט, וחייב לעסוק יותר. על כל אדם לעסוק בפרנסה כפי מדת בטחונו, מי שבטחונו חזק, יעסוק מעט, ומי שבטחונו חלש, יעסוק יותר. הכלל בזה הוא: חייב אדם לעשות את מה שנראה לו מוכרח, כדי שיהיה לבו בטוח בה ש' ישלים את מה שלא הרויח במעשה ידיו.

 

מעתה יתבארו לנו דברי המדרש באופן נפלא. יוסף הצדיק אכן היה בעל בטחון אמיתי, בשיא המדרגה, כדברי המדרש: אשר שם ה' מבטחו - זה יוסף. ואם כן, הרי אפילו השתדלות מועטה היתה אסורה עליו; שהרי לא היה זקוק לה כדי לבטוח בה'. אף דיבור בעלמא, שאין בו שום מאמץ, אם הוא מיותר, לפי דרגת בטחונו של יוסף, אזי הוא הופך אצלו לעבירה. לאדם אחר לא היתה פעולה כזו נחשבת לעבירה, אדרבה, היא היתה נחשבת למצוה, לחובה, אבל אצל יוסף, שאינו זקוק ל"השתדלות" זו כדי לבטוח בה', יש כאן פגם במדת הבטחון, וזו היא - עבירה.

 

ולכן, הרי דוקא מן העונש שקיבל יוסף הצדיק על דבריו לשר המשקים, אנו למדים על גודל בטחונו בה'. אות הוא לכך, שהגיע למדה כזו, ששום פעולה של השתדלות, אפילו קלה ביותר, לא הותרה לו, ועליו היה לקיים במלא מובן המלה: "השלך על ה' יהבך, והוא יכלכלך". ולכן צדקו דברי המדרש: אשר שם ה' מבטחו - זה יוסף, ומנין לנו? שהרי על ידי שפנה אל רהבים נענש, שנתוספו לו שתי שנים בבית הסוהר ...

 

(ע"פ בית הלוי)