מדת הבטחון וחובת ההשתדלות - זו לעומת זו | עלון בית דוד

ולא זכר שר המשקים את יוסף, וישכחהו ׁׁ(מ, כג)
אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו - זה יוסף; ולא פנה אל רהבים - שע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, נתוסף לו שתי שנים. (מדרש) 
 
כל המפרשים התפלאו על דברי המדרש כאן. אם נאמר על יוסף "אשר שם ה' מבטחו", הרי שבעיני חז"ל היה יוסף בעל בטחון, ואיך נאמר עליו אח"כ "שפנה אל רהבים"?
 
ידוע לכולנו, מה שכתוב בתורה: "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" התורה אינה דורשת מהאדם שישב בחיבוק ידים, אלא רצון הבורא הוא שישתדל האדם בהשגת פרנסתו. אבל יחד עם זאת, ישנם צדיקים, שזוכים לכך שמלאכתם נעשית בידי אחרים, ואין עליהם חובת "השתדלות" כלל וכלל.
 
ברור, שגם עבורנו יש להקב"ה די מזון כדי לפרנס אותנו ללא עזרה מצדנו. אלא מאי? כדי לזכות למתנה זו, על האדם להתנהג בהתאם... הקב"ה מתייחס אלינו, כפי שאנו מתייחסים אליו. אם אנו בוטחים בו בבטחון גמור, וסומכים עליו בכל לבנו, אזי הוא מספק לנו את כל צרכינו, ללא מאמץ מצדנו. אבל אם אנו בוטחים, לפחות באופן חלקי, ב"דרך הטבע", אזי מתנהג אתנו אף הוא בדרך זו, ועלינו לדאוג לעצמנו - בדרך הטבע .
 
ומעתה, התורה ירדה לסוף דעתו של אדם. אדם מן השורה אינו מסוגל להגיע למדרגה גבוהה של בטחון גמור בה', שבזכותו הוא יזכה למצב של "מלאכתו נעשית בידי אחרים". ולכן התירה התורה לאדם זה להשתדל בעצמו בפרנסתו; לא כדי שלא יצטרך לבטוח בה', אלא להיפך: בהנחה שעל ידי זה יקל עליו לבטוח בה', שה' ישלח לו הצלחה בעסקיו.
 
ממילא מובן, שבשיעור ההשתדלות, כמה צריך וראוי לאדם להקדיש מכחו וזמנו למען מטרה זו של השגת פרנסה, ישנן דרגות שונות. יש אדם, שמדת בטחונו בה' חזקה, ולכן יספיק לו להתעסק רק מעט; הוא סמוך ובטוח שה' ישלח ברכה במעשה ידיו, ומן המעט שעשה יצמח הרבה. ויש אדם שאין בטחונו איתן כל כך; אם יתעסק רק מעט בעסקיו, לא יהיה לבו שקט, ומחשבותיו יטרידוהו וידאג על פרנסתו.
אדם כזה עדיין לא יצא ידי חובתו בעסק מועט, וחייב לעסוק יותר. על כל אדם לעסוק בפרנסה כפי מדת בטחונו, מי שבטחונו חזק, יעסוק מעט, ומי שבטחונו חלש, יעסוק יותר. הכלל בזה הוא: חייב אדם לעשות את מה שנראה לו מוכרח, כדי שיהיה לבו בטוח בה ש' ישלים את מה שלא הרויח במעשה ידיו.
 
מעתה יתבארו לנו דברי המדרש באופן נפלא. יוסף הצדיק אכן היה בעל בטחון אמיתי, בשיא המדרגה, כדברי המדרש: אשר שם ה' מבטחו - זה יוסף. ואם כן, הרי אפילו השתדלות מועטה היתה אסורה עליו; שהרי לא היה זקוק לה כדי לבטוח בה'. אף דיבור בעלמא, שאין בו שום מאמץ, אם הוא מיותר, לפי דרגת בטחונו של יוסף, אזי הוא הופך אצלו לעבירה. לאדם אחר לא היתה פעולה כזו נחשבת לעבירה, אדרבה, היא היתה נחשבת למצוה, לחובה, אבל אצל יוסף, שאינו זקוק ל"השתדלות" זו כדי לבטוח בה', יש כאן פגם במדת הבטחון, וזו היא - עבירה.
 
ולכן, הרי דוקא מן העונש שקיבל יוסף הצדיק על דבריו לשר המשקים, אנו למדים על גודל בטחונו בה'. אות הוא לכך, שהגיע למדה כזו, ששום פעולה של השתדלות, אפילו קלה ביותר, לא הותרה לו, ועליו היה לקיים במלא מובן המלה: "השלך על ה' יהבך, והוא יכלכלך". ולכן צדקו דברי המדרש: אשר שם ה' מבטחו - זה יוסף, ומנין לנו? שהרי על ידי שפנה אל רהבים נענש, שנתוספו לו שתי שנים בבית הסוהר ...
 
(ע"פ בית הלוי)