קיום מצוה בשמחה | בית דוד

קיום מצוה בשמחה - הופך את החיים לגן עדן  

"וישמע ראובן ויצילהו מידם. ויאמר לא נכנו נפש"

 

לשון המקרא כאן מתמיה; הרי "ויצילהו" בא כתוצאה ממה שאמר "לא נכנו", ואם כן היה ראוי לכתוב: "ויאמר לא נכנו נפש, ויצילהו מידם"?

 

יתכן, שכאן מצאו חז"ל סמך לדרש עמוק, המאיר לנו באור חדש את חייו של אדם.

 

"למדתך תורה דרך ארץ, שכשהאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח. שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתיפיו היה טוענו ומוליכו אצל אביו. אילו היה יודע אהרן שהקב"ה כותב עליו וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אילו היה בועז יודע שכותב עליו ויצבט לה קלי, עגלות פטומות היה מביא ומאכילה. (ילקוט)

 

כשיהודי נכנס לסוכתו בליל החג, הוא עומד בדחילו ורחימו ואומר "לשם ייחוד", כולו נרגש מן הזכות שנפלה בחלקו: הוא עומד לקיים את מצות בוראו, בסוכות תשבו שבעת ימים. הוא הדין בתקיעת שופר, באכילת מצה; קל וחומר כאשר הוא מקיים מצוה פעם ראשונה ואולי יחידה בחייו, כגון כתיבת ספר תורה.

 

יש מצוות שאינן חשובות פחות, ואינן זוכות לתשומת לב מרובה כל כך;  לדוגמה, הנחת תפילין מדי בוקר, קריאת שמע, ברכת המזון. ההרגל והשיגרה עושים את שלהם, וקשה לאדם מן השורה להתפעל כל יום מחדש מגודל המצוה, חשובה ככל שתהיה. אך קיימת סיבה נוספת, מדוע עוברות עלינו מצוות רבות ללא מחשבה ושימת לב.

 

פעמים רבות אין אנו מודעים לכך, שאנו הולכים לקיים מצוה! ניקח למשל, מצוה של גמילות חסד בלי משים, מקיימים אנו עשרות פעמים ביום מצוה זו. מי שמעביר קבוצה של ילדים כביש, קיים מספר רב של מצוות. מי שמשיא לחבירו עצה טובה, מי שמדריך אדם כיצד להגיע ליעדו, מי שמשאיל לשכנו כלי הנצרך לו, כל אלה זכו לקיים מצוה העומדת ברומו של עולם. 

 

האם בשעת לימוד התורה אנו חיים בהרגשה שבכל רגע שאנו הוגים בתורה אנחנו מתעשרים? 

 

בכל מילה שאדם מתפלל, בכל ברכה, בכל מחשבה של יראת ה', מתווספים לנו אוצרות של נצח, וכל רכושם של אילי ההון הגדולים בעולם הוא כאין וכאפס לעומתם. האם בערבו של יום כזה, מצב רוחנו מרומם מן האושר הזה? מדוע לא? וכי אין אנו מאמינים בכך?

 

ולא זו בלבד שמפסידים אנו את ההרגשה הנפלאה של אושר ועושר, אלא יותר מזה: אילו היינו שמחים ומאושרים, אילו היינו מחשיבים את המצוות כראוי, היה ערכן עולה לאין ערוך. מצוה שמקיימים אותה ללא חשק, ללא התרוממות רוח, לא ניתן  להשוות אותה למצוה שמקיימים אותה בשמחה ובטוב לב. והרי מקרא מפורש: "תחת אשר לא  עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, מרב כל".

 

כשראובן התווכח עם אחיו על גורלו של יוסף, לא היתה דעתו נתונה לגודל המעשה שהוא עושה. הם אמרו "לכו ונהרגהו", והוא אמר "לא נכנו נפש"; 

 

הפרשה לא התחילה כאן ואף לא נסתיימה במלים אלה. אך התורה מעידה, שכאן היתה נקודת המפנה, שמלים אלה שאמר ראובן הביאו את ההצלה. 

 

"וישמע ראובן, ויצילהו מידם". התורה מקדימה את תוצאת הדיבור לפני הדיבור עצמו, כדי שנבין  את חשיבותו; לולא זאת אף אנו לא היינו יודעים להעריך אותו. "אילו ידע ראובן ... בכתיפיו היה  מוליך אותו". אילו ידע ראובן להחשיב את המעשה שעשה, היה עושה פי כמה...   

 

אילו היינו מודעים לערך המעשים שאנו עושים, לא היינו מפסיקים לעשות, לא היינו מתעצלים לרגע. 

 

ואם תאמר, וכי יכולים להשוות את עצמנו לראובן, לאהרן או לבועז? הם זכו לכך שמעשיהם נכתבו ונחקקו בתורה, אבל אנו - מנין לנו שבשמים מעריכים כל כך את מעשינו? הבה נקרא את סיום  דברי המדרש:

"לשעבר היה אדם עושה מצוה, והנביאים  כותבים אותה, ועכשיו שאין נביאים -  מי כותב אותה? אליהו ומשיח, והקב"ה חותם. הדא הוא דכתיב, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו".  

 

(ע"פ אמת ליעקב)

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן