שני צוויים נאמרו כאן בנשימה אחת; לכאורה - בלי שיהיה ביניהם קשר פנימי. גם במשקלם הסגולי לכאורה אין  השנים דומים זה לזה. הצווי הראשון "לא תהיה לו כנושה" מתייחס למה שנראה כ"פרט שולי"; אופן ההתנהגות של המלווה כלפי הלווה. ואילו הציווי השני האוסר על יהודי לחייב רבית על הלואה שמלוה לחברו, מהווה לא פחות ממהפיכה כלכלית וחברתית. כיצד הכניסה התורה את השנים בכפיפה אחת?  

 

לאנשי הכלכלה שבינינו קשה להבין מדוע אסרה התורה לחייב ולגבות רבית מן הלווה. הלא משפטי התורה בנויים בדרך כלל על אדני ההגיון, ואין לך דבר הגיוני יותר מזה! הלווה נהנה מכספו של המלוה, ומשלם עבור ההנאה שמפיק ממנו, כשם שהשוכר דירה משלם דמי עבורה שכירות. האם איסור רבית הוא בגדר חוק, שאין לך רשות להרהר אחריו?  

 

המקרא שלפנינו מתחיל בלשון יחיד, "לא תהיה לו", וגומר בלשון רבים: "לא תשימו", ולא בכדי. שינוי זה בא ללמדנו, שלא הרי זה כהרי זה; הציווי "לא תהיה לו כנושה" פונה אל היחיד, ואילו הצווי "לא תשימון עליו נשך" פונה אל הרבים, אל הכלל כולו. אמנם מבחינת הביצוע, גם איסור רבית נאמר לכל יחיד ויחיד, אבל מבחינת מהות המצוה, הוא מתייחס אל הכלל.  

 

יש במצוות תורה סוגים שונים; יש מצוות שתפקידן לתקן ולהדריך את היחיד כיחיד, כגון: איסור גזל, מצות ציצית, ויש שבאו לתיקון הכלל כולו, כגון: מצות צדקה. זהו גם ההבדל בין שתי המצוות שהוזכרו בפסוק שלפנינו: "לא תהיה לו כנושה" הוא ענינו של כל פרט ופרט, אך איסור רבית בא לתקן את הכלל; הוא מהוה את היסוד שעליו נבנה הצדק והאיזו החברתי של העם הנבחר.

 

אין התורה באה כאן למחוק במחי יד את ההבדלים שבין עני לעשיר, שבין חלש וחזק, כפי שדימו לעשות "מבקשי הצדק" הכפרנים. אדרבה: התורה הק' מכירה בכך ש"לא יחדל אביון מקרב הארץ"; אך היא מגבילה את מימדי הפער והופכת אותו לדבר נסבל. התורה שומרת על כך שהחזק לא יהפך לעריץ, ושהעני לא יידרס מתחת לגלגלי העשירים.

 

ההון על כל צורותיו הוא עיקרו ותמצית כוחו של מעמד העשירים. אך לאמיתו של דבר, הרי הכסף הוא גוף מת, דבר שאינו עושה פירות. רק על ידי שיתוף כח העבודה אפשר להפוך את הכסף לדבר יצרני. רק אם יבנו ממנו מפעלים, שבהם יש עובדים הבונים ומייצרים, יוכל בעל הממון לממש את עשירותו. זהו כוחו של העני; העשיר זקוק לעמל כפיו, וללא שיתוף פעולה מצדו אין לעשיר כל תועלת בכספו הרב. בעל כרחם של כל המעורבים נוצר בדרך זו מצב של איזון מסוים; אם צד אחד ידכא את השני ויפר את האיזון, יוכל הצד שכנגדו לסרב מלשתף עמו פעולה.

 

בכל זאת מצאו בעלי ההון את הדרך, שבו יוכלו ליהנות מכספם בלי להזדקק לעזרת העניים: הם מלוים בריבית. אולי אין הרווח גדול כל כך בדרך זו, אך אדם מעדיף להיות בטוח בכספו ו"להסתפק במועט", הוא מבקש לשבת בביתו במנוחת הנפש, ולגלגל את כל הסיכון, ואת כל השקעת העמל, על הצד שכנגדו. הלה נאלץ להסתכן בהשקעה הכספית, לתרום את כל העמל הנדרש לבדו, ואילו העשיר נהנה ללא כל סיכון; גם אם העסק ייכשל, הוא לא יפסיד.

 

מובן איפוא, שהמצאת הרבית מהוה את הסכנה העיקרית המאיימת על העניים; היא מגדילה את כוחם של העשירים, ופוטרת אותם מן הצורך להתחשב בכח העבודה של אלה שלא הצליחו לצבור הון. השכבות החלשות ישארו בדרך זו ללא אמצעי מגן, הם יהיו מופקרים לטוב לבם של אחיהם העשירים. 

 

כדי למנוע מראש כל אפשרות שיווצר מצב כזה, גזרה התורה שלקיחת רבית מהוה עבירה.

 

איסור הרבית, אם כן, הוא הדבק החברתי שתפקידו למנוע את הקיטוב, והוא המאחד את כל חלקיו של עם ישראל. אך מעבר לכך, יש למצוה זו תפקיד דומה למצות שבת ושמיטה: הוא בא להעמיד את מושג הבעלות הפרטית במקומו הנכון, הוא בא להזכיר לבעל הממון את גבולות כוחו, ואת העובדה שעדיין יש בעל בית מעליו. לכן נאמר על המלוים ברבית: "מביאים עדים ולבלר וקולמוס ודיו, וכותבים וחותמים - פלוני זה כפר באלהי ישראל!". 

 

פעולה תמימה, "עיסקית", אך לא פחות מכפירה!

(ע"פ רש"ר הירש)