האזנים שומעות וקולטות - לדורי דורות | מערכת האתר

• הדפסה
• דואל

 

ואם אמר יאמר העבד, אהבתי את אדני את אשתי ואת בני, לא אצא חפשי : והגישו אדניו אל האלהים, והגישו אל הדלת או אל המזוזה , ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם: (כא ה-ו)

אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. - רש"י

 

שתי שאלות נשאלות כאן. אחת, וכי האוזן של העבד היא זו ששמעה? אמנם כל הנשמות היו במעמד הר סיני, אבל הגוף, האזנים, עדיין לא נולדו, ומה הקשר בין אזן זו לאוזן ששמעה בהר סיני? ושנית, איזה ענין בכלל יש להעניש את האוזן, הלא אין היא משמשת אלא כצינור, כמכשיר טכני המעביר את מה שהוא שומע למוח, ומה חטאה כאן האוזן במה שהאדם הלך וגנב?

 

כנראה, שהנחה זו היא מוטעית. לפי ראות עינינו אין האוזן אלא מכשיר לקליטת גלי הקול, אבל באמת יש בה יותר מזה... ולא רק האוזן; כל איברי האדם יש להם שורש רוחני בנפש האדם, ומבחינה זו הם משמשים לא רק כ"כלי עבודה", אלא יש להם תפקיד עצמאי בכל התפקוד הרוחני והנפשי של האדם. מצינו, למשל, שדוד המלך ע"ה אומר: "חשבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט). ודרשו על זה חז"ל: "אמר דוד לפני הקב"ה בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך - והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות". אין זו סתם מליצה, אלא שכאן מתגלה הכח הרוחני המיוחד הטמון באברי האדם. דוד המלך חישב במוחו שעליו לסדר דבר פלוני, ובודאי שהחשבון היה מוצדק; הוא לא התכונן לעבור על ביטול תורה, אלא שחישב ומצא שדבר זה הוא נחוץ ודוחה את הלימוד. ובכל זאת, הרגלים לא נתנו לו... דוד המלך במשך שנות חייו הרגיל את רגליו שיוליכו אותו לבית המדרש. הרגל זה הפך ל"ישות רוחנית", לחלק בלתי נפרד משורשו הרוחני של אבר זה. מעתה, היה בכוחו לפעול לבדו, באופן עצמאי; הוא זה שפקד על הרגלים ללכת לבית המדרש, עד כדי כך שכבר לא היה לדוד המלך שליטה עליהן. "נגד רצונו" הובל על ידי רגליו לבית המדרש.

 

כח רוחני זה, אינו הולך לאיבוד עם הסתלקותו של האדם. מציאות רוחנית אינה מוגבלת לחיי הגוף, היא עוברת מאב לבן, מדור לדור. העמל והיגיעה שהשקיע האב בטיפוח הישות הרוחנית של אבריו ממשיכים לפעול בנפש בניו; ולהיפך - ההשפעה השלילית הנוצרת על ידי שימוש באברים אלה למעשים שליליים המטמטמים אותם, משפיעה אף היא על צאצאיו.

 

לכן אמרו חז"ל במדרש: "לכך יוצא העבד בשן ועין, אמר הקב"ה, חם ראה ערות אביו והגיד לאחיו בפיו, לפיכך נתקלל להיות עבד לאחיו, וזה לקה בדבר שקלקל, לפיכך יצא בהן לחירות". מה שעשה כנען בפיו ובעיניו, השפיע על כל הדורות וגרם לקלקול רוחני באברים אלה. כשנטהרו אברי העבד על ידי "שבירתם", נתקן הפגם והוא יוצא לחירות.

 

"אזן ששמעה על הר סיני" - אמנם מבחינה גשמית אין זו אותה אזן, אבל מבחינה רוחנית יש כאן המשך והשפעה ישירה. השורש הרוחני של האזן, הוא זה שבכוחו למנוע את הגניבה. אם לא מנע אותה, יש להניח שיש בו קלקול. כשאנו רוצעים את אזנו של העבד, אנו מתקנים את הפגם הרוחני שפגע באותה אזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב.

 

עלינו ללמוד מכאן, מה חשובה היא השמירה על עינינו, אזנינו ושאר אברינו, לא רק במובן הגשמי אלא בעיקר במובן הרוחני. מה שאזנים קולטות, מה שהעינים רואות, הופך להיות חלק בלתי נפרד מהן. לא יועיל כאן לומר: אין זה משפיע עלי. אם זה לא משפיע עלינו, הרי זה משפיע על העינים, על האזנים. והם כבר לא ישאלו אותנו, הם יובילו אותנו בכיוון שלהן, כשם שעשו רגליו של דוד המלך ...

 

ע"פ שיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ זצ"ל