זו היתה שעתם היפה ביותר.
אתמול יצאו משעבוד מצרים וכבר הם מתגבשים לעם בן חורין, למרגלות הר סיני. בבת אחת הרקיעו מתחתית הסולם החברתי אל רומו של עולם, אל מעמד התגלות האלוקים. הדאגה ליום קטנות, למעט מנוחה, לתוספת מזון, התחלפה ברוממות הרוח, בהאזנה דרוכה לקול האלוקים: לעשרת הדברות - שהיו ליסוד כל תרבות, ברבות הימים.
זו הייתה שעה יפה.
בעוד החוויה בעיצומה, צווה האלוקים - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא א) והם - משפטי עבד ואמה, דיני רוצח וגונב נפש, מקלל אביו ואמו. חובות התשלום של מזיקי אדם והורסי רכוש ועוד אזהרות המכוונות לכאורה לרובד חברתי נמוך.
אולם, האם מפני מעשים נחותים אלו צריך להזהיר את העם הזה ועוד בשעה זו? את העם החש כי החוויה האדירה, שינתה אותו לחלוטין ולעולם לא ישוב להיות מה שהיה?
אך יוצר האדם, מכיר את נטיות לבו הפתלתול. הוא מגלה לו ליציר כפיו דווקא בשעה זו, כי שעות ההתעלות תחלופנה, וסכנת האפרוריות, הקטנוניות, ניגודי האינטרסים, האמביציות והתאוות רובצת לפתח היום יום.
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". זו היא הצעה מעשית, העומדת לרשות השואף לחיות תמיד בגדולה דומה לשעה זו, כאן, למרגלות ההר.
וכל שעה, בכל זמן ובכל תקופה, תהיה גדולה, תהיה יפה.
זה מתחיל בבית
ישנן מלים המביעות יותר ממובנן הפשוט. הן בודדות לפעמים, אך האצור במשמעותן, מכיל סיפורים שלמים. למשל הפסוק: "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך,, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך" (שמות כב כד).
לו הייתה כוונת הפסוק להורות את חובת ההלוואה, היה מנוסח כך: "אם כסף תלוה את העני לא תהיה לו כנושה". אך נוסח זה הוא נוסח החוק היבש, ואילו אנו עוסקים בתורה, תורה מלשון הוראה, הדרכה, חינוך.
בתורה נאמר "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך". (ענייננו הפעם חלק זה של הפסוק). אין כאן משחק מלים "עמי" "עני" "עמך" ללא מגמה. המטרה החינוכית ברורה. אתה מלווה כסף לעמי. העניים הם עמו של האלוקים העומד לימינם. די בידיעה זו לשנות מן היסוד את יחס המלוה - ללווה. ומכאן, חובת המלוה לחוש קרבה אל העני, את "העני עמך", להזדהות אתו, להשתתף בצערו.
אך כלל נוסף גלום במובן מלים או. "את עמי": ישראל וגוי עומדים לפניך ללוות - "עמי" קודם. עני ועשיר - עני קודם.. עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמים (מכילתא קפד).
הלכה תמוהה זו, היא דוגמה נאותה לאופן חינוכה של התורה לאהבת אדם כנה ואמיתית. היא תמוהה, שכן, מה חשוב למי מוגש הסעד. עקרון העזרה ההדדית הוא הקובע כאן. את דין הקדימה עלינו להשאיר לנטיות ליבו של הנחלץ לעזרת הזולת.
אולם הפועל למען הכלל ושוכח את הפרט הקרוב אליו, ספק רב, אם פעולתו נובעת מאהבת אדם עמוקה. המסוגל להתעלם ממצוקת שכנו הזקוק להלוואה קטנה, ועם זאת להיות פילנתרופ מכובד. הכועס על המזכירים לו צרות של יחידים שעה שהוא עסוק במלוא מרצו בבנית חברה צודקת יותר, הנסער לגורלם הקשה של ילדי בנגלדש ומתרים למענם בזמן שאינו מוחה דמעתו של ילד רעב בשכונתו - הרי כל מעשיו המרשימים נובעים מסיבות שונות - רק לא מאהבת האנושות. אין אהבה זו ניתנת לחלוקה. אין השומע זעקה רחוקה אמין, אם בו זמנית אוטם את הלב מפני המצוקה הקרובה.
"עניי עירך קודמים" - אל תעקור את האהבה הטבעית לסביבתך, בתירוץ של פעולה למען האנושות. אהבת אדם באמת, מתחילה בבית ומשם מתפשטת על תבל כולה.
אמת מידה שונה
רבי דניאל היה דיין בעיירה קטנה. עני מרוד היה ובקושי התפרנס ממשכורתו הדלה. פעם חש טעם ערב במרק שאשתו הגישה לו בארוחה. הת ברר לו שאחת השכנות נתנה לה במתנה שאריות של שומן לתבל את המרק.
בשבת לפני קריאת התורה, קם רבי דניאל, והכריז בפני קהל המתפללים כי הוא מתפטר ממשרת הדיין. אשתו קבלה מתנה, והוא מסופק אם יוכל מהיום לדון דין אמת לאמיתו.
חרדה עמוקה זו לצדק המוחלט, הבריחה הקיצונית מפני אבק שוחד, שהיתה טבועה בנפשו של רבי דניאל, היא פרי חיוך עצמי של שנים ארוכות. למעשה, של דורות שופטים ודיינים יהודים, שעיצבו את חוש הצדק והאמת לאור אמות המידה התורניות.
הם התבוננו בפסוק כמו "לא תטה משפט אביונך בריבו" (שמות כג ו) וראו בו איסור של "רשע וכשר עומדים לפניך בדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא, אטה עליו את הדין" (מכילתא)
הם למדו מן הפסוק "מדבר שקר תרחק" (שמות כג ז) להתרחק מן השקר עד כי "שנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלה בת מאה מנה, שאומרים לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך" וגם ראו כשקר לשמוע "דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו" (שבועות ל לא).
והמלים "ושוחד לא תקח" (שמות כג ח) הילכו עליהם אימים, עד כי אסרו לקבל שוחד אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב" ואפילו "שוחד דברים אסור". הם לא האמינו באפשרות להישאר אובייקטיבי אחר קבלת השוחד, ולו הקטן ביותר, שכן "השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים".
ובמשך כל הדורות עמדה לנגד עיניהם דוגמת חייהם של גדולי הדיינים והשופטים הראשונים. כמו אחד מהם -"אמימר היה יושב בדין, פרחה נוצה על ראשו, בא אדם וסלקה, אמר לו מה מעשיך? אמר לו: "דין יש לי". אמר לו: "פסול אני לך לדין". (כתובות קה)
וכך שמר השופט והדיין תמיד על צלם אלוקים שבו. כך זכר תמיד שאדם עומד לפניו לדין. ועל כן זכה "דיין הדן דין אמת להיות שותף לקב"ה במעשה בראשית" (שבת י).
מקור המאמר: "דע את יהדותך", מעריב, 15.2.74
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...